בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלבום החדש של אור אדרי הוא תת־המודע של הפופ העברי

תחושה של דיסאוריינטציה נעימה, של רעל מתוק עשוי מלנכוליה, מעורר האלבום החדש "כידוד" שהושק שלשום בהופעה בת"א. ניתוח ההפרדה של אדרי מהדואו "ריו" הצליח

21תגובות
אור אדרי בהופעה ב"תדר" בבית רומנו בתל אביב. די כבר עם הדימויים
דודו בכר

אלבום הסולו הראשון של אור אדרי, אחת הבסיסטיות הכי עסוקות והכי ורסטיליות בתל-אביב (מ"טרי פויזן" ואסף אמדורסקי עד אביב מארק, יובל דיין וריף כהן) הוקלט פחות או יותר במקביל להקלטות של "מכונת הזמן של הלב", אלבום הבכורה מ–2015 של "ריו", דואו הדרים־פופ המתנוצץ כשמש המלטפת מי כרום תכולים של בריכת שחייה, שלה ושל זואי פולנסקי. "כידוד", כפי שהסבירה אדרי הנרגשת־סלאש־מתוחה מול הרחבה המלאה של בית רומנו שלשום (שני), פירושו "ניצוץ אש", וגם היה שמו של עיתון מקומי שהתפרסם וחולק בערד, בה גדלה אדרי. עכשיו הוא גם שם האלבום שלה.

מבחינת סגנון, סאונד והפקה, הוא נשאר קרוב לשכונה של "ריו", אבל בעוד הדואו ליטף בחושניות טכניקולורית משל היה אודרי הפבורן אוכלת צמר גפן מתוק על חופי קאן (אני יכול להמשיך שעות עם סופרלטיבים בסגנון), אדרי לבדה צוללת יותר עמוק; "כידוד" עדיין סקסי, עדיין גרובי, עדיין עובר על הגוף כמו צעיף דקיק שמדגדג ועושה עור ברווז (אמרתי לכם), עדיין נפתח (עם השיר "אל תקראו לשוטר") בביט שעושה חשק לקום ולרקוד, ויותר מזה עושה חשק להביט באדרי רוקדת, עדיין פסיכדלי ומעוטר בקווי הבס המגרים שלה (טוב אשתדל להפסיק עם זה) — אבל בניגוד להרעלת הסוכר של עטיפת האלבום של "ריו", על עטיפת "כידוד" יש צילום שחור לבן של פטריק סבג, ממנו ניבט חצי מהפנים של אדרי, במראה קלאסי־אך־קפוא.

הרעל המתוק שנמסך לאלבום הזה עשוי ממלנכוליה. בהתרשמות שטחית זה מפתיע; אדרי, כך נדמה, היא המצחיקנית, המבעבעת וחמת־המזג, בעוד שפולנסקי מקרינה ריחוק אינדי. אבל ליצירה יוצקים תכופות חומרים שלא בהכרח באים לידי ביטוי ביום־יום. השילוב הזה בין מלנכוליה לבין ענן סאונד סמיך ומהדהד, ולבין תחושה חזקה, משכרת כמו בושם על מחוללות בכרמים (די כבר!), שהדבר שאותו עוטף הענן הזה הוא תת־המודע של הפופ העברי — מעורר, אפילו יותר מאשר במקרה של "ריו", צורך להשתמש במונח של ז'אק דרידה, בעיקר מבחינת היישום של המונח בהקשר של תרבות פופולרית — "האוּנטולוגיה".

"כידוד" נוטף האונטולוגיה כי הסאונד שלו מודע ונאיבי בעת ובעונה אחת, מבטל את חץ הזמן הלינארי בעכשוויות המובהקת של הרטרואיות שלו, ומרגיש רדוף רוחות. כאילו נשמתה של אדרי אחוזת דיבוק שמורכב מתחנות תרבות שמשותפות לה, למאזינים שלה, ואולי גם להורים שלהם. הטון המלנכולי חושפני וצובט, ולכן תחושת העבר הזולג אל ההווה מוחשית יותר. התוצאה היא דיסאוריינטציה מאוד, מאוד נעימה.

הדרך הפשוטה ביותר להבדיל בין "מכונת הזמן" ל"כידוד" היא באמצעות "זכרון קצר", שמופיע בשני האלבומים. גירסת הסולו נשמעת כאילו השיר המקורי שוקע לאט לאט במצולות. אבל כבר מהקטע השני, "חדר חושך", הכל נהיה ברור במצועפותו. המידה בה "ריו" ריפררה ללהקת "ביקיני", הדואו הניינטיזי של קרני פוסטל וחיים לרוז, כמו גם ליחס בין "ביקיני" לסולו שהוציאה פוסטל אחרי, מתחדדת באופן חד־משמעי בשיר הזה. כל זה קורה ב–40 השניות הראשונות של השיר. קודם כל, רגע נדיר של מסתורין, משהו שמרעיד עמוק פנימה בלי שמבינים למה. אני מתכוון לדרך בה אדרי מטעימה את "הסוס" בשורה הפותחת של השיר, "גם אתה והסוס מבינים". הצטמררתי עד כדי כך שפניתי אל אדרי ושאלתי אותה אם היא עבדה על הדיקציה שלה ואם ההטעמה של "הסוס" שבהקלטה היא הטייק ה–800. כמובן שלא עבדה ולא נעליים. ככה יצא. בשורה הבאה, "כמה זה בעצם גם בסדר פה לבד", אדרי פשוט הופכת לקרני פוסטל. וזה יוצא לה ממש יפה. הקליפ של השיר, בבימוי עמית איצקר, הוא מחווה לקליפ ל"גם כשאני איתך" של "ביקיני" כולל הופעת קמאו של פוסטל.

אגפים אחרים של האונטולוגיה מתממשים בשתי גרסאות כיסוי מעולות לשני שירים סופר־ישראליים אבל לא חלק מקנון טחון יתר על המידה. בשני המקרים — הגירסה ל"דוידוביץ'", קלאסיקה אבודה של דני מסינג, והגירסה ל"חי על הסף" של "סאבוויי סאקרס" — אדרי מייצרת אינטרפרטציות שמשתוות למקור, לוקחות אותו למקום אחר לגמרי אבל באופן שמדגיש את איכויותיו וגם מגלה בו טפחים של יופי שקודם לכן היו נסתרים יותר, ומשיגה את הגביע הקדוש של קאבר טוב — הופכת את המקור לשלה, כלומר הופכת את נקודת המבט הצלילית שלה ליושבת פיקס על המקור, עד כדי כך שזה מבלבל, כי זה נשמע כאילו הביצוע שלה היה שם תמיד, כמו פסל שממתין להיחצב מתוך הסלע (דייייייייייייי עם זהההההה). אדרי האלכימאית הופכת את "סאבווי סאקרס" ל"ברודקאסט".

השיר "עיוורון" חותם את האלבום וכבר מתקרב לשוגייז של "סלואודייב" בואכה "קוקטו טווינס". השיר חתם גם את הופעת ההשקה והיה דווקא אחד הרגעים שלא עבדו במהלכה, אבל לא ממש באשמת אדרי והלהקה הסופר־מהודקת שאספה לביצוע החי (מיכה הרשליקוביץ' גיטרה, שי ברוך תופים, ניל קלמן סקסופון, נעה אילי צ'לו). מדובר בשיר שהוא פשוט שברירי מדי לווייב ההיפסטרי־ים-תיכוני־ולא־בהכרח־לרעה של בית רומנו. באופן כללי החצר הפנימית הזאת רחוקה מאידיאלית, בטח כשמדובר בסאונד כל כך ניואנסי ומובחן, אבל כאמור, הלהקה היתה טייט ופשוט הכניעה את התנאים המאתגרים.

אדרי עצמה התחילה את הערב קצת מתוחה וקפואה אבל עם כל אמן אורח שהוא גם חבר טוב ומושא הערצה שלה (זואי פולנסקי, רם אוריון, אביב מארק, שחר אבן־צור) שעלה להרים לה היא הפשירה, חיוכים התחילו להפציע, והרגליים עטויות גרביוני הבירית הלבנים התחילו לנוע. כל האורחים היו מעולים והוסיפו את אישיותם לתמהיל. אבל השורה התחתונה מחזירה אותנו לאלבום: הקול שהכי מתלבש על השירים שלה הוא הקול שלה.

אור אדרי, "כידוד", נוער אבוד.
מופע השקה, "תדר" בבית רומנו, תל אביב, 3.4



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו