רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שיר אחד טוב יכול לשנות את העולם"

אחרי שנים של יצירה בארצות הברית, הופעות ברחבי העולם עם הבלקן ביט בוקס והפקה מוזיקלית של כמה מהאמנים הנחשבים בארץ, תמיר מוסקט מקים את הלייבל שישנה את הדרך שבה אתם צורכים מוזיקה

תגובות
מפנה גב ליצירה המסורתית. תמיר מוסקט
יח"צ

"אני וורקוהוליק", מסביר המפיק המוזיקלי תמיר מוסקט. "זאת תכונה שיש לה קונוטציה של בעיה או מחלה, אבל אני חושב שהמקום שבאתי ממנו נתן לי כלים להפוך את הבעיה למשהו פרודוקטיבי, חיובי. זה מדהים לראות איזה עולם פתוח ויצירתי יש בתוך הזמן המוגבל הזה, המשרדי. היום אני עובד 9 עד 5, כמו סנדלר". מוסקט, שהוא גם אחד ממייסדי הבלקן ביט בוקס, אמנם חי חיים שרחוקים שנות אור מתיקון נעליים, אבל הבין עוד בזמן שהותו הארוכה בניו יורק, שהחלה קצת אחרי גיל 20 ונמשכה ברצף כעשור וחצי, שבניגוד לאפיון המוזיקלי חוצה הגבולות שהוא מתהדר בו, ריטואל העבודה שלו כנראה מצריך גבולות ברורים.

» בלקן ביט בוקס - לוח הופעות
» פסטיבלי המוזיקה השווים בעולם
» המידנייט פיקוקס בכושר שיא
» מועדון הברלה סוגר עשור של הצלחה
» מדור מוזיקה עכבר העיר

אז כן, מוסקט הוא איש עבודה, כיפית אמנם, אבל כזאת שדורשת משמעת עצמית גבוהה. "אפשר להחליט שכשתגיע ההשראה אתה תפתח את השאלטר של האולפן, אבל אפשר גם להחליט שכשאתה פותח את השאלטר של האולפן תגיע ההשראה. זה הבדל תהומי בגישה - החופש הזה שבתוך הגבולות", הוא אומר. הגישה הזאת אחראית על שורת אלבומים בולטים בעשור האחרון, ובהם של הבילויים, אפרת גוש, אסף אבידן, חוה אלברשטיין ושלומי שבן. "אני בדרך כלל לא נכנס למשהו שהוא אבסטרקטי לגמרי", הוא ממשיך. "ברגע שהמוזיקה מספרת את הסיפור אני כבר מציב את הגבולות והחוקים - את זה כן, את אלה לא וכו'. הרבה פעמים אני משתף את האמנים בעניין וזה מגרש משחקים מדהים כשאתה אומר לבן אדם 'מותר גיטרה אחת, לא יותר, עכשיו בוא נמצא איך עושים עם זה שש גיטרות כמו שרצית'. בעיני, כשיש את כל האפשרויות זה נהיה כאוטי. ככל שיש יותר חופש הוא מצטמצם, בטח בעולם של היום, שבו הכל אפשרי".

שיתופי פעולה מרתקים. APE Records מארחים את A-WA עם "I'm A Tribe":

בשנה וחצי האחרונות הוא מרחיב את המשפחה המוזיקלית וחובק בייבי נוסף בדמות לייבל חדשני בשם APE Records. כמו בהרבה מקרים בעבר, גם כאן דואג מוסקט להביא עימו ערך מוסף ומציע יחד עם שותפו אייל גרינברג לשנות את הפורמט המוכר והמסורתי, כשעיקר השינוי מתמקד בתפיסת האמן את עצמו בכל הרבדים, לרבות שיווק, הפצה ומעטפת כללית. "פעם אמן היה נכנס אלי לחדר, היינו עושים את החלק היצירתי ומשם זה היה יוצא בדלת ולא היתה לי שום שליטה על הנראות של זה, על השיווק, העטיפה", הוא משתף, "ראיתי דברים שיוצאים מהאולפן בשיא ההתלהבות ואז נכבים בגלל טעויות בהתנהלות, קיבעון ותפיסות מוטעות של חברות תקליטים. זה לא משנה אם זה פה או בצרפת, הגישה לא הייתה מחוברת לאיך שדברים זזים היום, לאיך קהל צורך מוזיקה". 

מתי זה הפך ממחשבה למעשה?
"זה גירד וגירד עד שאמרתי 'די!'. רציתי להמשיך ללוות את המוצר עד לשלב שבו הוא צריך לתקשר עם העולם, משם התחיל כל הרעיון של APE. אני מנסח את זה כלראות מצוקה של אמנים ולהבין איך הם לא לוקחים אחריות ואקטיביות על המשך התהליך. הרגשתי דיסוננס מאד עצוב בין האמן שאני פוגש לבין התהליך של שיווק. למה שלא תהפכו את החלק של השיווק לחלק מהעניין?".

זה לא יותר מדי עבור אמן שרוצה להתעסק ביצירה שלו?
"זה בסדר לתת לאנשים לעזור לך - אתה לא יכול לנהל את זה לבד. אבל אתה צריך לדעת ולהבין מי אתה ולהוביל. תראה את קנדריק לאמאר למשל - אף אחד לא מושך בחוטים שלו. את בריטני ספירס מותחים אולי, לא אותו. אני חושב שזאת הבנה של העולם החדש. כל מנג'ר היה אומר לו 'שים שם קצת בלינג בלינג', אבל הוא אומר פאק דה בלינג, וזה עובד. העניין הוא לעשות את זה בדרך שלך".

"תהיה איפה שאתה צריך להיות". תמיר מוסקט
Victor MuperPhoto

במרתף בפתח תקווה

את האהבה למכשור מוזיקלי והקלטות מוסקט פיתח כנער צעיר, כשהפך יחד עם אחיו את המרתף הביתי בפתח תקווה לאולפן. במקביל גילה את התופים והחל לנגן, ולמעשה להתוות את הדרך לשני האפיקים המרכזיים בהם יצעד מכאן והלאה - נגינה והפקה. כמה שנים לאחר מכן מצא את עצמו בניו יורק, כמתופף של איזבו. כשהלהקה החליטה לחזור לארץ מוסקט דווקא בחר להישאר. "זאת היתה החלטה אינטואיטיבית, הרגשתי שזה לא נכון", הוא נזכר. "נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים, עולמי התפרק והרגשתי כמו על פי תהום, אבל במקום להיבהל החלטתי לפתוח את הצ׳אקרות, לשחרר וללמוד מי אני מחדש. זה היה עשור שלם של הזדמנות, שבו חיפשתי מי אני ומה אני אוהב וגיליתי הרבה סגנונות שבכלל לא תיארתי שאתחבר אליהם. לאט לאט אספתי מהדרך את מה שאני אוהב והזזתי הצידה את מה שלא, מה שהפך לחלק אינטגרלי מהפרודקשן שלי - הזיקוק של איפה לשים את עצמי. לפעמים להגיד 'אני עושה רק דברים מסויימים' לא מביא למקומות טובים".

ואכן מוסקט לא נתן לחושים שלו לקהות. הוא המשיך לפעול כנגן ובמקביל להקליט אמנים באולפן שהקים בברוקלין, והפך במהרה למוקד עליה לרגל של של מוזיקאים והרכבים שונים. בין היתר, הולידו המפגשים האלה גם את הבלקן ביט בוקס, שהתפתחה והפכה להיות הצלחה בין לאומית.

מוכרים חלומות. APE Records ו-Elisee Akowendo עם "I Dey Shina":

אז איפה אתה רואה את הבית שלך?
"אף פעם לא ממש חזרתי. עזבתי את הארץ עם אנטגוניזם מאוד חזק, זה היה אחרי רצח רבין והייתה תחושה לא טובה. ההופעות שהתחלתי לעשות פה בשלב מאוחר יותר היו בעיקר תירוץ לגעגועים למשפחה, אבל הרמב"ם כבר אמר שההתחברות הכי גדולה שלו לירושלים וליהודים היא בגולה. המרחק שם את הפרספקטיבה הכי מדויקת על המצב ואני עד היום מרגיש שזה המצב שלי. אני שמח שיש לי את ההזדמנויות האלה לברוח לכמה חודשים, ואם הייתי צריך להיות רק פה זה היה לי קשה. אבל הגעתי לאיזה חורף, לקחתי אולפן קטן בפלורנטין ומפה לשם זה גדל ונהיה רציני. עם המשפחה שהתהוותה, אני פה כבר קרוב לשמונה שנים".

כשמוסקט, נשוי פלוס שני ילדים, מדבר על המשפחה שלו, אפשר לזהות בקלות את הבסיס היציב שמאפשר את אורח חייו התובעני. "כשאתה מגלה משהו שאתה ממש אוהב בגיל 20 והוא מסתדר והופך לפרנסה, זה הופך את שאר הדברים לבזבוז זמן", הוא מסביר. "בתקופה הזאת של לבנות את עצמי זה עבד נפלא, היה צריך רק ללמוד לעשות בזה סדר כדי שבמקביל יהיו לי גם חיים. הבנתי שאם אני לא אעשה באלאנס נכון ואשים את זה במסגרת זה יכול להשתלט עלי ולהפיל אותי. יש בזה המון, אבל זה לא החיים, זאת אשליה. העבודה שלי היא למכור חלומות, והיתה חייבת להיות מקבילה בריאה לדבר הזה, שהיא היומיומי, הלא רומנטי, הפשט של הדברים".

איך מצליחים לשלב בין חיים של מוזיקאי הולל למשפחה?
"אני אבא אקטיבי בטירוף - בשבע כבר על הרגליים עם הילדים, בשמונה מפזרים אותם ויאללה לאולפן. בשש וחצי בערב אני איתם שוב. גיליתי שהחיים הם הדלק ליצירה שלי והיצירתיות היא הדלק לחיים - זה הולך ביחד. בלי הילדים, תשומת הלב שאני נותן להם והתגובות של הבן שלי למוזיקה שאני משמיע לו, ההפקה לא תהיה מה שהיא אחר כך באולפן. אני מבין לחלוטין את הערך המוסף של זה מבחינתי".

להיות חלק מהתהליך עד הסוף. מוסקט וגלעד כהנא בהרכב Loco Hot
אייל גרונברג

האמנים הרגו את האלבום

המימד הנוסף שמציע הלייבל של מוסקט הוא התמקדות בסינגלים ולא באלבומים, תוצר ישיר של העבודה שלו כמפיק אלבומים בעשור האחרון. "עבדתי עם הרבה אמנים במהלך השנים ותמיד יש את המפגש הראשוני והכיפי הזה שבו בודקים אחד את השני", הוא מסביר. "שמתי לב שבהרבה מקרים השיר הראשון שהיינו עובדים עליו היה ה-DNA, שאם הוא הסתדר הוא היה מסמן את הדרך לשאר התקליט. יש שם משהו יוצא דופן באותו מפגש ראשוני. התחלתי לחשוב מה היה קורה אם הייתי פותח לייבל שהיה עושה רק את המפגש ההתחלתי הזה".

זה קשור גם לעולם החדש שבו יותר קל לאנשים לקנות סינגל מאשר אלבום? 
"אין לי משהו נגד אלבומים וזה גם לא נולד מכך שהיום סינגלים מוכרים יותר, אבל אם הפורמט של התקליט מת זה כי אנחנו האמנים הרגנו אותו, לא צורך הפלסטיק. ניצלנו לרעה את הפורמט הזה והתחלנו למלא אותו בשיט - שלושה שירים טובים באמת ושבעה בסדר. ואם אתה מוכר לאנשים קש, אל תתפלא שאחרי עשור הקהל דורך ברגליים על הפלסטיק. הרעיון של APE היה לחזור אל השירים, לשחזר את המפגשים הראשוניים האלה ולתפוס את הסיפור, את המהות. בשלוש דקות יש הרבה כוח. שיר אחד טוב באמת יכול לשנות את העולם".

היכולת של מוסקט לזהות מגמות בעולם המוזיקה מאפשרת לו להימצא לרוב איפה שהכל קורה. עכשיו הוא בתל אביב ("המרכז התרבותי של ישראל"), אבל ממשיך לפקוח עין על הנעשה בעולם. "בשנים האחרונות כבר אין חובה לשיר וליצור רק בעברית, נוצרה כאן מוזיקה ישראלית, וזה הבדל עצום", הוא אומר."מינימל קומפקט עשו את זה כבר באייטיז, אבל העובדה שזה מקובל לעשות דברים גם בצרפתית, גרוזינית או כל שפה אחרת זאת התקדמות רצינית. ההתמקדות היום היא על אם אתה נשמע אמיתי או מזויף ופחות שאלות של ציונות וכל מיני כאלה". הבינלאומיות הזו טבועה עמוק במהות של מוסקט, ומתבטאת גם בדיבור היומיומי שלו, כזה שמגניב בכל כמה דקות מילים ומשפטים שלמים באנגלית. "זה עוד נרגע. זה היה יותר חמור כשנחתתי" הוא צוחק.

המפגש הראשוני קריטי. APE Records עם "Perfect Is Dead":

אז APE Records הוא לייבל בינלאומי?
"יש לנו נקודות בשש מדינות בעולם (אנגליה, גרמניה, צרפת, ארצות הברית, רוסיה וישראל). אנחנו בשטח במקומות האלה, מייצרים לוקאלית אבל רואים קו פתוח בעולם. אני מרגיש שאצלי כלום לא השתנה, נולדתי אקלקטי. אני לא יודע מה זה סגנון מהיום שנולדתי. אני מכבד את הקיטלוג, אבל לקח לי המון זמן להבין שאני לא יכול לשחק את המשחק הזה. אין לי בעיה עם גלגלצ, רשות השידור או התאגיד, יש לי בעיה כשאין אלטרנטיבה. ברגע שקמו ערוצים שמהווים אלטרנטיבה הבנתי שאני יכול להישאר כאן ולהתאים את ה-DNA שלי למשחק. בערוץ היוטיוב שלי אני אכבוש את העולם. אני יכול, וגם אתה, וגם ילד בן 14 מבאר שבע".

אז מה אתה מציע למוזיקאי או מפיק צעיר שקורא אותך עכשיו?
"תהיה איפה שאתה צריך להיות, כי שם אתה בשיאך, שמים לב אליך ודברים קורים. הלמידה העצמית של החולשות והחוזקות שלך היא מאוד משמעותית. זה לא שבגיל 20 תדע בדיוק איפה אתה צריך להיות, אבל אפשר לעבוד על זה ולהתכוונן. לפעמים צריך לעשות גיגים שאתה לא אוהב, אבל חשוב מאוד להבין את המניעים של זה, וכשאפשר - לחתוך. גם כשלקחתי את ההחלטות האלה לא היו לי כסף או תמיכה, היתה התכלבות, אבל זה תהליך חשוב ואם לא תטפל בו ולא תשים לב – החושים שלך יקהו. אתה לא תדע, גם בגיל 50".

*#