בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך השתמש מובי בטראמפ כדי לקדם את אלבומו החדש

המוזיקאי האלקטרוני פירסם את אלבומו באמצעות מזכר ממסיבת עיתונאים מפוברקת ■ סליפ די ואוסקר אופרמן ינגנו בחגיגות חמש שנים לליין המסיבות "לייטר" ■ ורחבת הריקודים של המועדון שבו צולם "שיגעון המוזיקה" מוצעת למכירה

תגובות
מובי
JIM WATSON/אי־אף־פי

משהו לשמוע

הוצאת אלבומים בהפתעה גמורה נהפכה לגימיק שיווקי. כעת גם המוזיקאי האלקטרוני האמריקאי הוותיק מובי קופץ על העגלה. הוא עשה זאת בדרך לא שגרתית. ביום שני השבוע הוציא מובי מזכר ממסיבת עיתונאים מפוברקת. חתום עליו ג'ון מילר, דמות בדיונית של דובר שהמציא דונלד טראמפ בשנות ה–90 כדי להתמודד עם השאלות הקשות שהפנו אליו עיתונאים בנוגע לחייו האישיים. בתחתית המזכר צירף מובי קישור להורדה חינמית של האלבום החדש, "More Fast Songs About The Apocalypse". הזדרזו לפני שהוא ייעלם.

מובי, כצפוי מטבעוני מצפוניסט אנטי־גלובליסט (שאת הונו הרב עשה מדגימת שירי עם שחורים), אינו חובב גדול של ממשל טראמפ. באוקטובר האחרון, זמן קצר לפני הבחירות, טען בראיון כי טראמפ הוא סוציופת המפלה נשים, מיעוטים ונכים וכי המנהיגים היחידים שהוא מהלל הם פוטין ואסד. מיד לאחר הבחירות פירסם כתב מובי במגזין "בילבורד" מכתב פתוח לאזרחי ארצות הברית תחת הכותרת "אמריקה מה לעזאזל קרה לך?!" טראמפ, בצעד לא ברור, הזמין אותו לנגן באחת ממסיבות ההשבעה שלו. המוזיקאי אמרר כי הוא מוכן לבוא בתנאי שהנשיא הנבחר יחשוף את פרטי החזרי המס שקיבל במשך השנים, כשההצעה של מובי נדחתה הוא הפיץ את רשימת השירים שתיכנן לנגן במסיבה ובה בעיקר שירי מחאה ומוזיקה שחורה.

האלבום האלטרו־פאנקי החדש שלו הוא השני שלו עם להקת הליווי שלו, "The Void Pacific Choir". האלבום עמוס גיטרות מלוכלכות וטקסטים דיסטופיים־פוליטיים ונטולי תקווה שרובם נכתבו כנראה בהשארת עידן טראמפ. יש בו תשעה שירים בועטים שאינם מיועדים לחובבי "Why Does My Heart Feel So Sad" בלבד. השיר החותם את האלבום "A Happy Song", נשמע כמו גרסה מודרנית־אלקטרונית ל"סקס פיסטולס", עם רבדים רבים של רעש ושירה מהירה וקצבית עם דיקציה לא ברורה.

מישהו לשמוע

כמעט בכל מועדון תל־אביבי מנגן בכל סוף שבוע תקליטן־על מחו"ל. בעוד שרוב הזמרים והלהקות שבאים לישראל מצויים מעבר לשיאם — למשל רוד סטיוארט, "טירז פור פירז" ו"גאנז אנד רוזס" — ו/או סופגים איומים מתנועת החרם, בעולם הקלאבינג המצב שונה בתכלית. אחרי תקופה שחונה במקצת נהפכה תל אביב בשנים האחרונות לתחנת חובה כמעט לכל די־ג'יי .עם זאת, רוב הזמן הדי־ג'ייז כלל אינם מוכרים לקהל שבא לרקוד. מי שמביא אותם הם בוּקרים הבוחרים אותם בפינצטה.

ליין המסיבות "לייטר" יחגוג חמש שנות פעילות בשתי מסיבות שיתקיימו בסוף השבוע במועדון הברקפסט בתל אביב. מפעיליו — עידית פרנקל, עפרי גופר, ניב הדס (עורך ב"הארץ") ובנג'י לנפנט — הם גם בוּקרים בעלי טעם מוזיקלי משובח וגם תקליטנים מובילים. הרבה לפני שנהייתה בתל אביב אינפלציית ליינים אנדרגראונדיים, הם הציבו רף מאוד גבוה, דווקא ממועדון קטן (Deli) ברחוב אלנבי. יותר מ–50 תקליטנים באו בזכותם לעיר, חלקם אף נהפכו לחביבים על הקהל המקומי וחזרו לעיר לנגן שוב שוב גם במועדונים הגדולים ביותר. ביניהם נכללים כריסטופר ראו, סמולפיפל, אמיר אלכסנדר וביוטיפול סווימרז.

לרגל החגיגות יופיעו היום בתל אביב לראשונה צמד המפיקים האוסטרלים Sleep D. השניים, מריו סאייוויש וקורי ניקוס, הם, במיטב המסורת של "לייטר", שם רענן לקהל המקומי. אבל לא יהיה זה מפתיע אם ייהפכו לבני בית בישראל. דרכם המוזיקלית של הצמד הישנוני החלה לפני כמה שנים כשפתחו את בלוג המוזיקה "Butter Sessions". כיום זהו שמה של חברת התקליטים העצמאית שבה הם מוציאים את המוזיקה שלהם ושל חברים טובים כמו פאט בורגר, ומהווים עוד נדבך בהשתלטות האוסטרלית על סצינת ההאוס והטכנו. המוזיקה שלהם ספוגה אלקטרוניקה עמוקה, פסיכדלית, מעושנת ומהפנטת, כמו שהקהל המקומי אוהב. מחר, ביום השני לחגיגות, יתפוס את העמדה הגרמני אוסקר אופרמן, עוד די־ג'יי שהגיע לארץ לראשונה במסגרת "לייטר" והתחבב עד מאוד על הישראלים.

משהו לדעת

אם אתם רוצים לרקוד כמו ג'ון טרבולטה, או לפחות להרגיש כמוהו ויש לכם מכנסי פדלפון וחולצת משי מבריקה לצד סכום פעוט של כמיליון דולר תוכלו בסוף החודש הקרוב להשתתף במכירה פומבית של רחבת הריקודים הצבעונית והאיקונית שכיכבה בסצינות המועדון שבו צולם רוב הסרט "שיגעון המוזיקה". על הרחבה הזאת רקד טרבולטה לצלילי ה"בי־ג'יז" שכתבו את הפסקול לסרט שיצא ב–1977.

אמנם מאוד מפתה להכניס את רחבת הריקודים הזאת לבית מגורים ולהרגיש בתוך דיסקוטק מיוזע משנות ה–70, אבל היא אינה פריט קל משקל שיכול להיכנס לכל בית. משולבים בה 250 מנורות שונות וגודלה כחמישה על שמונה מטרים. בשנים האחרונות שכנה הרחבה במועדון לילה בעיר ניו יורק שבו צולם הסרט. אחרי שנסגר המועדון, עברה הרחבה לוויטו ברונו, מפיק אירועים מניו־יורק. "היא אחד הפריטים המזוהים ביותר בעולם הקולנוע והחלטתי לחלוק אותה עם העולם", אמר לרויטרס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו