בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רדיוהד בישראל: לא באנו לבלות, באנו לשמוע קונצרט

נמאס לשמוע למה זו הלהקה הטובה בעולם ועוד יותר נמאס לשמוע למה זו להקה נפוחה וטרחנית. מה שחשוב הוא שהדרמה שהורגשה הערב בפארק הירקון אפשרה לכמה רגעים לקהל להיעלם

104תגובות
הרדיוהד, הערב בהופעה בפארק הירקון
לירון שניידר וארי

העדכונים האחרונים שפרסמה ההפקה בנוגע להופעה של רדיוהד טרם קיומה כבר הגיעו לרמת טרלול מצחיקה בדרמטיותה. ״המופע המדובר ביותר כרגע בעולם״ (מצטט מזכרון).

הדבר החינני היחיד שנותר בעין הסערה של פסטיבל רדיוהד הוא העובדה שמדובר בהגשמת חלום של המפיקים, כלומר יש אהבה בשורש כל המהומה. מעבר לכך, נמאס כבר לשמוע מכולם. נמאס לשמוע למה זו הלהקה הטובה בעולם (רדיוהד להקה טובה ובהחלט מהמעניינות יותר שהגיעו לכזו פוזיציה ברוק העולמי אבל מה זה ׳הכי טובה׳? במה? בארבע מאות מטר משוכות?), עוד יותר נמאס לשמוע למה זו להקה נפוחה וטרחנית רבע מאה ברציפות. נמאס לשמוע את מי שחושבים שהלהקה עשתה נכון בסירובה להישמע לקריאה לחרם (בייחוד את אלה שניצלו זאת לגיוס הלהקה ללא ידיעתה לתעמולה לאומנית נגד ״אנטי ישראלים״ כאילו סיום הכיבוש איננו אינטרס ישראלי מובהק), ונמאס לשמוע את אלה שמוקיעים אותה (כבר הבהרתי כמה וכמה פעמים מעל דפי עיתון זה את נימוקי התנגדותי לחרם תרבותי, בפעם האחרונה זה היה כשלורין היל ביטלה את הופעתה כאן).

אני חושב ששינוי מגיע בהפתעה, או כתוצאה מהתשה טוטאלית של הנוגעים בדבר. אני גם נוטה להאמין ששבוע לאחר שהפלסטינים ישיגו את עצמאותם המיוחלת, תחול שואה אקולוגית שתמחה את המין האנושי מעל פני כדור הארץ. איכשהו נראה לי שזהו הלך הרוח המתאים להגיע איתו להופעה של רדיוהד, הראשונה שלי. מתאים לי הערב לשמוע מלנכוליה מלכותית, ולא בידור, משובח ככל שיהיה. אני חלש. אני רוח רפאים. אני תום יורק. אם יורשה לי, לעניות דעתי אני המבקר הנכון למשימה. אני מכבד את הלהקה ואוהב בערך חצי מגוף עבודתה הכולל. כן, גם אני אשמח מאד לשמוע את ״סטריט ספיריט״ הערב. מצד שני אינני מסוגדי הלהקה הפנאטיים. בדרך לפארק אווירה של סוף, לא ברור של מה. הבריזה המדברית נעימה, אבל מרגישה קצת גם כמו נשורת גרעינית. למזלי הדבר הראשון שאני רואה כשאני נכנס זה זוג נערות במראה אלטרנטיבי פריקי, מתנשקות. התנחמתי קמעא. אהבה בלב המהומה. בלב הרעש התקשורתי מחריש האוזניים ובלב המזרח התיכון האבוד, כמו פרק אינסופי של סאות' פארק רק לא מצחיק.

המופע מתחיל עם פסנתר. הרבבות שואגים למשמע פסנתר, ולא לצרחות צרודות או פלייבק או ״גוד איוונינג תל אביב!״. ״זה מאוחר מדי״ שר תום יורק. בדיוק. במובן היפה ביותר של היכולת השברירית, הבודדה, להכיר בזה. לשיר את זה. ב״לאקי״, השיר השני, נדלקים מסכי הווידאו אבל הם לא מקרינים קלוז-אפים חד משמעיים שיסיחו את הדעת ויפתו לסלפים וסטוריז לאינסטגרם.

הפנים של יורק קונטרסטיים כמו מסכת מוות ומכוסים בשכבות של מונטאז׳. זה גם אחד השירים היפים ביותר של רדיוהד. כולי מצטמרר. הבמה עולה השמיימה כמו תפילה קפואה מצוירת על חלון של קתדרלה. כעת אנחנו טובעים בתוך מה שרבים רואים ברדיוהד: פסיכדליה פינק פלוידית עם מגע אלקטרוני. הבמה מרצדת. זה רוק מרצד, מפורק, אבל עם מקצב מוטורי בבסיסו. חברי הלהקה נמוגים בסאונד ובהקרנה האבסטרקטית. ללא ספק הרגע הכי אקספירימנטלי מוזיקלית נטו שאי פעם הייתי עד לו במופע המונים. זה נמשך כך מספר קטעים.

רדיוהד מגדירים מחדש מרחב בידורי. מאתגרים. אני משער שהמעריצים בנירוונה קטטונית והמעריצים למחצה, סבלנותם נבחנת. הסאונד טוב, יש לתוך מה להיעלם. המוזיקה עצמה לא מאפשרת פוקוס במובן הכיפי הישיר. לא באנו לבלות. באנו לשמוע קונצרט. והופ, יצאתי מההיעלמות ואני שוב בתוך גופי. חבל. הפוגה. הבמה מאדימה. נזרקתי החוצה מהחוויה. נמתין בתקווה להישאב מחדש.

יורק פונה לקהל לראשונה חצי שעה אל תוך ההופעה, עם ״תודה״ ממולמל. והנה עוד אחת מהקינות המרכזיות בקנון של הלהקה. עושה חשק לעשות קראוד סרפינג, אבל בהילוך איטי ובאור כחול חיוור של עולם ה״אפסייד דאון״ העיוועי של הסדרה ״סטריינג׳ר טינגס״. ג׳וני גרינווד אומר ״יאללה״. זה מתקבל כחמוד, לא כהתחנפות. עכשיו משעמם. אני מזהה שיש שותפים לתחושתי כי פתאום דוכני הבירות והאוכל שוב עמוסים. אבל במרחב הפתוח שבין הדוכנים לסוללות השירותים אנשים רוקדים לבד עם עצמם. קשה מאד להסיק חד משמעית אם רדיוהד מתאימה למופע פארק. יש דרמה בכל מה שהם עושים שממלאת את החלל בקלות. מצד שני אם היתה קיימת אפשרות לצפות בהם למשל ברידינג ג׳ אפשר היה להיעלם כפי שנעלמתי בהתחלת ההופעה אבל לא לחזור לגוף לעולם. נכון, זו לא מוטיבציה רוקנרולית. זו מוטיבציה פסיכדלית, או בכלל כזו שבאה מרייבים. רייבים לבעלי מחשבות אובדניות. מתכוון לכך כמחמאה. תום יורק צוחק מן צחוק שטני, מר, איטי, בין כמה מהשירים. כנראה שהוא נהנה.

הדרנים. הנה ״נו סורפרייזס״! הביצוע נשמע פתאום כמעט עירום, ממחיש לאנשים כמוני שזה האלבום האהוב עליהם כמה הלהקה התרחקה מהאלבום הזה ברמת השאפתנות והמורכבות. הביצוע נשמע חיוור כתוצאה מכך, אבל חוצה את רף צביטת הלב. יורק: ״תודה לכל 47 האלף מכם״. והנה ״פרנואיד אנדרואיד״ במקצב רך, כמעט לטיני, שאז מתנפץ לרסיסים. אחר כך הגיעו ״קריפ״, ״דה בנדס״ ו״קרמה פוליס״. איבדתי את עצמי. אני מתכוון לזה כמחמאה.

תום יורק, הערב בפארק הירקון
לירון שניידר וארי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו