היפ הופ

טיילר דה קריאייטור התבגר והוציא את האלבום הכי טוב שלו עד כה

אף על פי ש"ילד פרחים" הוא כנראה אלבומו הטוב ביותר של טיילר דה קריאייטור, הוא לא וירטואוז כמו הראפרים הגדולים באמת של דורו

עמוס הראל
עמוס הראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טיילר דה קריאייטור
טיילר דה קריאייטורצילום: Chad Batka / The New York Times
עמוס הראל
עמוס הראל

טיילר דה קריאייטור, הראפר והמפיק מלוס אנג'לס שהקים בתחילת העשור את קולקטיב ההיפ־הופ Odd Future, פיצח בשלב מוקדם יחסית את השיטה. בזמן שראפרים אחרים עוד התקשו להפנים את השפעת הזמנים המשתנים על תעשיית המוזיקה, טיילר כבר היה הרבה צעדים קדימה: ביכולת לרכז סביבו חבורה של צעירים מוכשרים אחרים, בשימוש המושכל באינטרנט כאמצעי לצבירת פרסום והשפעה וביצירת העניין אצל חברות התקליטים. "גובלין", אלבום הסולו הראשון שלו מ-2011, התקבל בהתלהבות ניכרת במגזיני המוזיקה ובאתרים הנחשבים. אפילו ה"ניו יורקר" הקדיש בהמשך כתבה נרחבת לקולקטיב. טיילר ביסס חוליה נוספת בשרשרת ארוכה ומפוארת, שימיה כמעט כימי ההיפ־הופ: ראפר שחור שכוח המשיכה שלו מורגש בעיקר בקהל שמעדיף מוזיקה אלטרנטיבית – או במלים פחות מכובסות, ראפ לאנשים לבנים.

Odd Future היה נקודת הזינוק של אמנים מוצלחים אחרים, בהם ארל סווטשרט ובעיקר פרנק אושן (במקרה הזה, התלמיד עלה על רבו). טיילר המשיך להוציא אלבומים, שזכו למידה פוחתת של תשבחות. הלפני אחרון, "צ'רי בומב" מ-2015, כבר היה חלש למדי. אבל עכשיו ניכרת שוב מגמת השתפרות. "Flower Boy", ילד פרחים, שיצא בחודש שעבר, הוא כנראה אלבומו המוצלח ביותר. השיפור העיקרי מורגש בהפקה. "צ'רי בומב", עם רשימה ארוכה ויוקרתית של אמנים אורחים, נשמע לעתים כמו מפגן של יהירות – תראו מה אני יודע לעשות. "ילד פרחים" שובר כיוון: הצליל מסתמך יותר על מוזיקת סול משנות השבעים – גם אצל טיילר, סטיבי וונדר הוא השפעה בולטת – והראפ מזכיר את תור הזהב של ההיפ־הופ הניו־יורקי מהדגם הרך יחסית ("דה לה סול", A Tribe Called Quest) מתחילת שנות התשעים. זה נשמע כמעט כמו אלבום המשך לתקליט המצוין שהוציא צ'יילדיש גמבינו בשנה שעברה. גם בחירת האורחים מוצלחת יותר מבסיבוב הקודם. אושן, ליל ויין והזמרת הבריטית אסטל – כולם מופיעים כאן במיטבם.

Tyler, The Creator - Flower Boy

גם מקומה של הפרובוקציה התורנית לא נפקד. בשנים הקודמות ה"הייפ" החיובי סביב טיילר נפגם קצת בשל ההתעקשות שלו להשתמש בביטויים הומופוביים ובמסרים תוקפניים כלפי נשים. טיילר עמד על מה שתיאר כזכותו להתבטא, אבל בה בעת גם עמד לצדו של אושן כשזה שבר טאבו בעולם המוזיקה השחורה ויצא מהארון. עכשיו מגיעה עוד תפנית מהדהדת בעלילה: גם טיילר רומז כאן בכמה מהשירים שהוא גיי בעצמו. קשה לדעת מה מזה נעשה ברצינות ומה הוא סתם תעלול פרובוקטיבי, אבל ייתכן שיש כאן עדות לתהליך בריא יותר, שעובר באיחור על ההיפ־הופ, אחרי שכבר מזמן אירע ברוק. ההעדפה המינית כבר אינה עניין כה דרמטי, ואולי אפילו בעיני הראפרים היא כבר יוצאת מרשימת הסודות שמוטב להסתיר.

ההסתייגות היחידה מ"ילד פרחים" קשורה ביכולות של טיילר כראפר. הוא מתקשה לעמוד בחזית לאורך אלבום שלם. טיילר אינו וירטואוז כמו הראפרים הגדולים באמת של דורו (קנדריק למאר, צ'אנס דה ראפר) וההגשה שלו אינה מתפתלת ומפתיעה כמו שלהם. "ילד פרחים" הוא אלבום טוב, לא מעולה, גם אם הוא לוחץ למבקרי המוזיקה האמריקאים על כל הכפתורים הנכונים. ה

Tyler, The Creator – Flower Boy. קולומביה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ