מת מתופף הג'ז האמריקאי סאני מארי

מארי, שמת בגיל 81, היה אחד המתופפים הבולטים של הג'ז החופשי. היה לו חלק חשוב בשחרור של המוזיקה מהפעימה הקצבית הקבועה שאיפיינה את הג'ז עד שנות ה–60

בן שלו
בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סאני מארי בהופעה בברצלונה ב-2009
סאני מארי בהופעה בברצלונה ב-2009צילום: Jordi Vidal / Redferns
בן שלו
בן שלו

מתופף הג'ז האמריקאי סאני מארי מת ביום שישי והוא בן 81. מארי היה אחד המתופפים הבולטים של הג'ז החופשי והיה לו חלק חשוב בשחרור של המוזיקה מהפעימה הקצבית הברורה והקבועה שאיפיינה את הג'ז עד שנות ה–60. "מארי היה הראשון שהפך את נגינת התופים למופשטת", אמר עליו הסקסופוניסט אסיף צחר. "התפקיד המסורתי של המתופף הוא להחזיק קצב. הנגינה של מארי, לעומת זאת, היתה קצת כמו ציור. הוא צבע את המוזיקה בצבעים ואנרגיה. אבל עם כל החופש והמופשטות, היה בנגינה שלו משהו שורשי מאוד", הוסיף צחר. "הרגשת מאיפה היא באה. היתה בה תמיד תחושה של סווינג".

מארי נולד בעיירה באוקלהומה, בן למשפחה שחורה שאחד מאבותיו היה אינדיאני. "בגלל השורשים האינדיאניים שלי הקשבתי לתופים בצורה קצת אחרת", אמר בראיון. "התיפוף האפריקאי, שממנו צמח הג'ז בניו אורלינס, הוא פוליריתמי: יש בו כמה מקצבים בבת אחת. האינדיאנים מנגנים אחרת. יש ביט אחד בלבד. דום־דום־דום־דום".

מארי עבר לניו יורק ב–1956 ולקראת סוף העשור התחיל לנגן עם הפסנתרן ססיל טיילור, אחד מחלוצי הג'ז החופשי. "לא ידענו שאנחנו מנגנים מוזיקה שתיחשב אחר כך למהפכנית", אמר מארי. "אני בכל אופן לא ידעתי. אבל אני בסך הכל מתופף". ההקלטות של מארי עם טיילור, ואחר כך עם הסקסופוניסט אלברט איילר ועם רבים אחרים, השפיעו לדברי צחר על כל מתופף שניגן ג'ז חופשי ב-55 השנים האחרונות, וגם על מתופפים רבים שפועלים על קו התפר שבין מוזיקה חופשית ומובנית.

אבל חרף השפעתו, החיים בארה"ב היו מאבק הישרדות מתמיד בשביל מארי. הוא נאלץ לעבוד כנהג מונית ולשטוף כלים במסעדה כדי להתפרנס. באמצע שנות ה–60 הוא זכה במקום הראשון במשאל שערך מגזין הג'ז "דאונביט". לפי מה שסיפר בראיון לעיתון צרפתי, כשהתברר לו שלזכייה במשאל לא מיתוסף פרס כספי, הוא בא למערכת "דאונביט" ושרף במחאה את המכתב שבישר לו על הזכייה.

"אמריקה היא מקום נורא בשביל מוזיקאי ג'ז מבוגרים", אמר מארי. "כשאתה צעיר ונלהב קשה למערכת לדכא אותך, אבל כשאתה מגיע לגיל 47, 50, אם אתה נשאר באמריקה החיים שלך בסכנה". בתחילת שנות ה–90 הוא עבר לפריז שהיתה לדבריו "המקום הכי טוב בעולם, מקום שבו מעריכים אמנות ותומכים בה. משלמים לי כאן 300 דולר להופעה. בניו יורק לא היו לי אף פעם 300 דולר בבנק".

לפני עשר שנים מארי הופיע בישראל, במועדון לבונטין 7 בתל אביב. הוא כבר לא היה במלוא כוחותיו ולא היה מסוגל להופיע במשך יותר מ–45 דקות, אבל סממני הזקנה רק הדגישו את הכוח והיופי של הנגינה שלו. היה בה שילוב מרתק בין חופש מוחלט לבין חיבור חזק למסורת. במקום לנגן קצב מטרונומי קבוע, מארי יצר חלל ריתמי פועם שדחף את המוזיקה ועטף אותה.

לפני ההופעה הוא ישב על הבר עם כמה חובבי ג'ז ישראלים ודיבר על הסאונד הייחודי שיש לג'זיסטים הטובים ביותר. פתאום הוא השתתק, הקשיב למוזיקה שהתנגנה במערכת של המועדון ושאל: "אתם מזהים את הסקסופוניסט?" שתיקה מביכה השתררה, ומארי עיווה את פניו באכזבה ואמר "אתם באמת לא מזהים את דקסטר גורדון?"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ