אלטון ג'ון הוא לא היחיד שהודיע על פרישה בשבוע שעבר

גם להקת "ראש" הקנדית יורדת מהבמה. "אחרי 41 שנה מיצינו", הסבירו חבריה

בן שלו
בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
להקת "ראש" ב-1976
להקת "ראש ב-1976צילום: Fin Costello/Redferns/Getty Imag
בן שלו
בן שלו

שתי הודעות פרישה מוזיקליות הידהדו באוויר בשבוע שעבר. אלטון ג'ון בן ה-70 הודיע שהוא ייצא השנה לסיבוב ההופעות האחרון שלו, וניל דיאמונד בן ה-77 סיפר שהוא חולה בפרקינסון וביטל את הופעותיו המתוכננות.

הודעת פרישה נוספת מהשבוע שעבר, שכמעט לא זכתה להתייחסות תקשורתית, היא זו של הלהקה הקנדית "Rush". "סיימנו את דרכנו", אמר אלכס לייפסון, הגיטריסט של "ראש", לעיתון "טורונטו גלוב אנד מייל". "אחרי 41 שנה הרגשנו שמיצינו".

למעשה, "ראש" החלה את דרכה לפני כמעט חמישים שנה. לייפסון והבסיסט־זמר גדי לי הקימו אותה כשהיו בני 15. הלהקה, שכללה גם את המתופף ניל פרט, הוציאה את האלבום הראשון שלה ב-1974, ומהמחצית השנייה של שנות ה–70 זכתה להצלחה מסחרית גדולה ועקבית: אחרי הביטלס והרולינג סטונס, זאת להקת הרוק עם הכי הרבה אלבומי זהב או פלטינה ברצף.

בנוסף לצרחת הגבהים של גדי לי, מה שאיפיין יותר מכל את המוזיקה של "ראש" היה השילוב בין תכונות שמזוהות עם רוק מתקדם (מורכבות, נגינה וירטואוזית, תפאורה גרנדיוזית) לבין כוח נגינה מתפרץ של הארד־רוק. מבקרי המוזיקה של שנות השבעים שנאו את "ראש", כצפוי. היה אפילו מי שנסחף וטען שיש בטקסטים שלה, שהושפעו עמוקות מספריה של איין ראנד, נטיות לפשיזם. הלהיט הכי גדול של "ראש" לקח את שמו מסופר אחר. טום סויר הוא לא רק גיבורו של מארק טוויין, זה גם שיר רוק מעולה עם ריף גיטרה נצחי, שלהקות מושפעות ימשיכו לכסות בהופעות אחרי שחברי "ראש" תלו את הגיטרות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ