אמדורסקי, שבן וקראוס התחפשו ל"חלונות הגבוהים" ונתנו ברי"ש

הופעתם בזאפה הרצליה נפתחה במאמץ קל למציאת המרקם הקולי המדויק לשחזור האלבום המיתולוגי של קראוס־כץ־איינשטיין. ואז הגיעה הר', שהפכה הכל למחווה ווקאלית מלבבת

בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמדורסקי, קראוס ושבן מתחפשים לחלונות הגבוהים
אמדורסקי, קראוס ושבן מתחפשים לחלונות הגבוהים. הר' הלשונית שולטתצילום: מוטי מילרוד
בן שלו

אחרי 20 שניות של הופעה, היה ברור שהתחפושת הזאת עומדת להיות מוצלחת. זה משך הזמן שנדרש לאסף אמדורסקי, יעל קראוס ושלומי שבן, שהופיעו אמש (שלישי) בזאפה הרצליה, על מנת להגיע למלה "תרמיל", שמופיעה במשפט השני של "יחזקאל", השיר שפותח את האלבום של "החלונות הגבוהים". "אנו בעד הנביא יחזקאל, נלך אחריו עם תרמיל ומקל". "תרמיל" היתה המלה הראשונה בהופעה שכללה את האות ר', והצורה שבה אמדורסקי, קראוס ושבן שרו את הר' הבהירה — בהופעה הזאת תמלוך הר' הלשונית, המיושנת. הר' הגרונית, הטבעית, לא תורשה ככל הנראה לעלות לבמה. המשפטים הבאים בשיר ("שתי העיניים כאבן תרשיש"... "איך הוא הרביץ נאומים ברחובות"...) חיזקו את הרושם שזאת לא היתה הגייה מקרית, וכשאמדורסקי ושבן שרו בשיר הבא, "אינך יכולה", את המשפט "את שחור צמתך חרש אלטף", התברר באופן סופי ומוחלט: רק ר' לשונית. בראבו.

אמדורסקי, שבן וקראוס משתייכים לדור שכבר לא שר בר' לשונית. הפופ הישראלי עבר לפני שלושים שנה בערך לר' גרונית, דיבורית (רק הפופ הים תיכוני עדיין דבק בחלקו בר' הלשונית). אבל לצורך ההופעה הזאת, שבה שלושת הזמרים התחפשו ל"חלונות הגבוהים", הם בחרו בצדק גמור לנטוש את ההגייה הטבעית, בת זמננו, לטובת הגייה מלאכותית, משחזרת. הבחירה הזאת הדגישה את הממד המתחפש של ההופעה הזאת, את התחושה שאין כאן שום כוונה להיות "הדבר האמיתי", ובו בזמן היא היתה תנאי הכרחי לדיאלוג עם רוחו של המקור וליצירת תלכיד ווקאלי משולש שלא יבייש את הפירמה. וזה אכן מה שקרה. היה דיאלוג, היה תלכיד, ונדמה שזה לא היה יכול לקרות עם ר' גרונית. פעם, לפני השתלטותה של המלה "מרגש", היו אומרים "מלבב". ההופעה הזאת היתה מלבבת להפליא.

קראוס, אמדורסקי ושבן מבצעים את "חייל של שוקולד"

האלבום היחיד של "החלונות הגבוהים", שהיה חיל החלוץ של הפופ הישראלי הפתוח אל הפופ והרוק של הסיקסטיז, בוצע כמעט במלואו, כמעט לפי הסדר, בחלק הראשון של ההופעה. המלה "הצלחה" התנוססה כאמור מעל המתרחש מהרגע הראשון, אבל בשירים הראשונים הורגש באופן טבעי מאמץ מסוים של שלושת הזמרים למצוא את המרקם הקולי המדויק, את המרחק הרצוי מהמיקרופון שייצר את אותה שירת ביחד חד–פעמית של "החלונות הגבוהים", שהתמקמה באמצע הדרך בין גשר הירקון לקליפורניה. אחרי עשרים דקות הם כבר לא היו צריכים להתאמץ. המלאכותיות נעשתה טבעית, ולכן אולי הרצף המסיים של החלק הראשון – עם "כמה נעים לחיות", "הורוסקופ", "ילדה קטנה" ו"אז מה" – היה מוצלח באופן מיוחד.

אחרי שירדו מהבמה והחליקו לבגדים פחות תקופתיים, אמדורסקי, קראוס ושבן חזרו וביססו את החלק השני של ההופעה על שירים קצת יותר מאוחרים של קראוס־כץ־איינשטיין, בעיקר משנות השבעים. גם הפרק הזה היה הצלחה ברורה מהרגע הראשון. כידוע, אין שיעור ליופיו של השיר "ימי ראשית הקיץ", וקראוס, שכבר הבהירה קודם לכן ב"ילדה קטנה" שיש לה את הג'וזי, שרה נהדר, לואטת את המלים. השיר היחיד שלא צלח בחלק הזה, וזאת לא אשמתו של אסף אמדורסקי, היה "סוס עץ". זה היה השיר היחיד בהופעה שכל כולו מושתת במקור על שירת היחיד של אריק איינשטיין. ואת הדבר הזה, בעיקר בשירים משנות השבעים, פסגת זמרתו של איינשטיין, אי אפשר לשחזר.

יעל קראוס במרכז

יש להחמיא גם ללהקה שליוותה את אמדורסקי, קראוס ושבן — הבסיסט אורי קוטנר, הקלידן־גיטריסט יונתן דסקל והמתופף רון אלמוג. "החלונות הגבוהים" היתה שלישייה, אבל במובן מסוים היא היתה שישייה — תורידו את התרומה של זיגי סקרבניק (פסנתר), שמוליק ארוך (בס) ואהרל'ה קמינסקי/זוהר לוי (תופים), והאלבום של "החלונות" הוא עוד תקליט עם שירים מאוד יפים.

הנגינה הנפלאה של סקרבניק, ארוך וקמינסקי/לוי, שהושפעו בצורה מכרעת מההתפוצצות המוזיקלית העולמית של אמצע שנות השישים, טענה את השירים של "החלונות" בחיות, בתנופה ובגרוב שלא נשמע כמוהו בארץ עד לאותו רגע, ושלושת הנגנים שמילאו את מקומם אתמול שמרו היטב על הגחלת.

"אהבה ראשונה"

בכל הנוגע לנגינת התופים, ובעיקר למעברי התופים, התחשק לשמוע את רון אלמוג לוחץ עוד על הדוושה ומנגן ביתר תקיפות ודומיננטיות. לפני ההופעה השמיעו במועדון, במקרה או לא, שירי רוק וסול מ–1967 — "Soul man" של סם ודייב ו–"Let's spend the night together" של הרולינג סטונס. בשיר של הסטונס יש מעברי תופים קצרים ונפלאים, וכשהם נשמעו בחלל המועדון חשבתי "היי, זה ממש דומה למעברי התופים של 'החלונות'". כשחושבים על הפער העצום בין הרוק העולמי של 1967 לבין איך שהמוזיקה הישראלית נשמעה עד "החלונות הגבוהים", מבינים כמה התיפוף של אהרל'ה קמינסקי וזוהר לוי היה חדש וחלוצי. רון אלמוג היה צריך לחגוג את הדבר הזה, להפציץ במעברים. הוא יוכל לעשות את זה בשתי ההופעות הנותרות — הערב (רביעי) בזאפה הרצליה, וביום שישי, 2 במארס, במועדון הבארבי בתל אביב.

אסף אמדורסקי, שלומי שבן ויעל קראוס מתחפשים ל"חלונות הגבוהים", 27 בפברואר, זאפה הרצליה. הופעות נוספות: 28 בפברואר בזאפה הרצליה ו-2 במארס בבארבי, תל אביב 

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ