ד"ר אלבן נזכר בלהיט שהפך אותו ליקיר מסיבות הכיתה בישראל

היום לפני 25 שנים יצא "Sing Hallelujah" של ד"ר אלבן. "לא היו לי חלומות גדולים על מוזיקה", מספר מי שלמד רפואת שיניים בשוודיה ועדיין מתפרנס מהניינטיז

אלעד זאבי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ד"ר אלבן בהופעה, יוני 1994
אלעד זאבי

בתחילת שנות ה–90, לפני שסיפוק מאווים מלודיים נהפך קליל כמו הקשה כפולה על העכבר, האזנה למוזיקה היתה כרוכה ברוטינה מרגשת. הלחיצה על הכפתור הספציפי בקומפקט דיסק, ההזדחלות החוצה של מגש מרובע עם חיבה לעייפות החומר. מי ששרד את תהליך הכנסת הדיסק ללא התרסקות רועשת או השארת טביעות אצבעות, כבר היה רחוק שניות ספורות מהצלילים הראשונים. ב–1993, תקופה בזמן שבה אוספי להיטים היו הלהיט הגדול ביותר בסביבה, סביר מאוד להניח שהצלילים הללו כללו מקצב מוכר ומקהלה שדוחקת בכם לשיר הללויה.

"זה היה שיר ענק שאנשים מדברים עליו עד היום", אומר בראיון טלפוני ד"ר אלבן — הכותב, המבצע והמוטב העיקרי מתמלוגי השיר "Sing Hallelujah", שהיום (חמישי) לפני 25 שנה יצא כסינגל בבריטניה, ומוכר לישראלים כרצועה הפותחת של האוסף "היטמן 3". "יש שירים שעוברים את מבחן הדורות. זה מסוג השירים שלא מזדקנים".

אלבן אוזומה נוואפה כבר בן 60, אבל נשמע שהוא מרגיש זקן הרבה פחות ממי שזוכר את להיטיו כתחנת חובה בהתפתחות המוזיקלית שלו. באמצע שנות ה–90 לא היתה מסיבת כיתה שכיבדה את עצמה ולא נתנה פתחון פה לאלבן עם "הללויה" ו"It's my life" שלו, או לרצועות הבאות בתור באותו אוסף, שהיה נוסטלגי בזמן אמת: "What is love" של האדאוויי ו"Informer" של סנו. "אני מאמין שלכל עשור יש את הסאונד שלו", מנתח אלבן. "כמו לשנות ה–70 וה–80, לניינטיז היה סאונד מובחן. היה הרבה פופ ודאנס. אנשים נהנו לשיר, לשמוח ולרקוד עם השירים".

משלח ידו המקורי של אלבן נמצא גבוה ברשימת הדברים שלעולם לא יגרמו לאנשים לשיר, לשמוח ולרקוד. בניגוד לדוקטורים מזויפים שרגלם מעולם לא דרכה בקמפוס, לאלבן — רופא שיניים מוסמך — יש דיפלומה ממוסגרת באיזה ארון בבית. מי שנולד בניגריה וגדל לצד תשעה אחים ואחיות אמנם חטא לעתים בהאזנה חטופה לג'יימס בראון, אבל התעניין הרבה יותר בלימודים מאשר במצעד הפזמונים. "השכלה תמיד היתה עניין חשוב במשפחה שלי", הוא מספר. "לא היו לי חלומות גדולים על מוזיקה או משהו כזה. מאז שאני זוכר רציתי להיות רופא, פסיכיאטר, רופא שיניים. העניין שלי במוזיקה הגיע בשלב מאוחר יותר".

עטיפת הסינגל במהדורה הבריטית צילום: Logic Light / BMG

הוא עבר לשטוקהולם בתחילת שנות ה–20 לחייו והיה זקוק לעבודה צדדית כדי לממן את לימודיו. ביצועיו כדי־ג'יי במועדון מקומי, שכללו גם שירה, משכו תשומת לב מצד מפיקי מוזיקה — שהציעו לו הסבה מקצועית. הכינוי שנהפך לשם הבמה שלו הגיע בטבעיות כמו נשירת שן חלב. "החיבור היה מובן, באמת הייתי דוקטור, זה בא ממני", הוא מסביר. גם השפעות המוזיקה האפריקאית, שבאו לידי ביטוי באלבום הבכורה שלו "Hello Afrika" שיצא ב–1990, הגיעו ממנו. האלבום הצליח מעל למשוער והקליניקה נזנחה סופית לטובת אולפן ההקלטות. הפציינטים, לדבריו, אהבו את שיריו. או שפשוט העדיפו לראות בידיו מיקרופון ולא מקדחה.

שנתיים אחר כך הגיע האלבום "One Love", עם שני להיטיו הגדולים ביותר. הלהיט השני אפילו מרשים יותר מהראשון במובן הזה שכל שנדרש כדי לחרות אותו בזיכרונם של אחרים היו שתי מלים בלבד; גם בלי להיות לאונרד כהן או גלי עטרי, רתם את המלה "הללויה" להצלחה ארוכת טווח — כזו שלא העז לדמיין כשיצר את השיר. "לא חשבתי שזה יהיה להיט גדול כל כך", הוא מספר. "ידעתי שזו רצועה טובה ושאנשים יאזינו לזה, אבל לא האמנתי שזה באמת יגיע לגבהים שלבסוף הגיע אליהם. זה היה שיר חלומי במובן הזה".

צילומי הקליפ היו חלומיים פחות. "צילמנו בווניס ביץ' בלוס אנג'לס, והיה ממש קר בחוף, המון רוח", הוא נזכר. התוצאה הסופית רומזת כי היה לו קר יותר מכולם; בעוד שהפסנתרן שלצדו היה לבוש ואת זמרות הליווי כיסו בניילונים וכובעי ים, אלבן תמרן בין בגד ים לבן שנראה כמו אבטיפוס למנקיני של בוראט לבין תלבושת כחולה מינימלית מעור. "אני זוכר שהגענו, צילמנו ממש מהר וחזרנו", הוא אומר. "כל אחד ברח למקום שבו יוכל להתחמם".

המיטב מ"היטמן 3"

שנות ה–90 אמנם חלפו ועמן החום שמפיק אור הזרקורים, אבל מבחינת אלבן נדמה שהזמן דווקא עומד מלכת. מי שהוציא בעשור שעבר את השיר "I love the 90's" יחד עם האדאוויי, ממשיך להתפרנס מהעשור האהוב עליו — ומתברר שגם על רבים אחרים. "אני מטייל בכל שבוע לכל מני מקומות באירופה", הוא אומר. "מסיבות ניינטיז זה דבר גדול בכל מקום. זה מרגיש כאילו הנוסטלגיה לעשור הזה גדולה יותר מאשר לעשורים אחרים. אני מאמין שאנשים יותר מתגעגעים לתקופה הזו מאשר לתקופות אחרות". לפעמים הוא מתעייף מהנסיעות, אבל כפי שהוא מגדיר זאת: "אי אפשר להגיע לישראל בלי לטוס". מאותן קלאסיקות שכתב, לעומת זאת, הוא אף פעם לא מתעייף. "במסיבות הללו יש קהל שונה בכל פעם, כך שיש 'קיק' חדש בכל הופעה. הרגשתי את זה גם בשנה שעברה בתל אביב. זו עיר אקזוטית".

שטוקהולם, העיר שבה הוא מתגורר עד היום, מוגדרת כבית. שירים חדשים אלבן ממעט להוציא, אבל הוא ממשיך לכתוב ("לפעמים אפילו רק לעצמי") ואפילו השתתף לפני ארבע שנים בקדם אירוויזיון השוודי. גם את ניגריה הוא לא שוכח, ומבקר בה לעתים קרובות. "המצב עכשיו טוב הרבה יותר, אבל כשגדלתי היה הרבה עוני בכל מקום", הוא אומר. "ראיתי אנשים מתים במלחמת האזרחים".

הרבה לפני שבון ג'ובי גנב לו את הבכורה באלגוריתם של גוגל, השיר "It's my life" היווה ביטוי להחלטות שקיבל בחייו. אחת המרכזיות שבהן לעד תהיה ההסבה שהחליט לעשות עם תואר הדוקטור שלו, שממשיך להוות רשת ביטחון למקרה שהאפיזודה החולפת עם המוזיקה לא תצליח לו. הרי במקרה הקיצוני שמסיבות ניינטיז ייעלמו מהעולם, הוא תמיד יוכל לבקש מאנשים לפתוח פה גדול, לשיר הללויה ולא לזוז בזמן שהוא מרקיד את העששת. "אין חרטות", הוא מסכם, "אני אוהב את מה שאני עושה. תמיד כיף לשמח אנשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ