הפסנתרן מתן פורת יוצא לחפש את האור

באלבום הלקט החדש שלו מפגין הפסנתרן מתן פורת ממד אימפרסיוניסטי, אווירה אקזוטית וטכניקת נגינה משוכללת. בעזרתם הוא נע בין עבר להווה ועוקב אחר מהלכו של יום, מבוקר ועד ליל

חגי חיטרון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חגי חיטרון

"אור" (Lux), אלבומו החדש של הפסנתרן הישראלי־אירופאי מתן פורת, כולל 13 רצועות. תוכן: יצירות קצרות, מימי הביניים עד ברטוק, דרך שומאן, בטהובן, דביסי, סקריאבין, ליסט וגם שני מלחינים בני זמננו, מתיאס פינצ'ר ותומאס אדס.

מתן פורת. מייצר תמונה צלילית חמקמקה

רק שתיים מהרצועות מוקדשות למוזיקה שבמקורה אינה מיועדת לנגינה: שני מזמורים גרגוריאניים, שעניינם הוא אור ונעימתם מבוצעת במקרה זה בפסנתר, ביד אחת. המזמור האחד, בפתיחת האלבום שואב מילותיו מישעיהו ט' ("העם ההולכים בחושך ראו אור גדול"); האחר, לקראת סוף הלקט, צמוד לפסוק מתוך תהלים. באוזניי, שילוב שני המזמורים הוא הברקה. הרצועה האחרונה באלבום מביאה את הפרק הראשון של סונטת "ליל ירח" של בטהובן. באוזניי, נגינתו של פורת את הפרק הכל כך שחוק היא חלומית.

ביצוע היצירות כולן מפגין את אמנות הקלידים המשוכללת של פורת. עם זאת, אין זה לקט שנועד להפגין רב־גוניות סגנונית או וירטואוזיות. מדובר בסדרה בעלת חוט מקשר מוצהר: יצירות שעוקבות אחר מהלכו של יום, זריחה עד שקיעה ועד לילה. במרכז, עיבוד של פורת ל"אחר הצהריים של פאון" של דביסי, יצירה תזמורתית בנוסחה המקורי.

בעקבות האור

מתן פורת, וריאציות על הנושא של סקרלטי

את מבחר היצירות שכינס כאן הוא מגיש גם בקונצרטים חיים, בין השאר באוגוסט בפסטיבל "לה רוק ד'אנטרון" בצרפת. בסוף השבוע יעשה זאת במרכז התרבות "אלמא" בזכרון יעקב, במסגרת פסטיבל מג'סטה.

"מה שמעניין אותי זה תוכנית עם נרטיב שמוגשת רצוף בלי הפסקה", מסביר פורת, "זהו מבנה רסיטל שונה מהמסורתי, שבו מראה המבצע את כוחו ביצירות מתקופות אחדות, בסגנונות שונים, בלי קשר ביניהן". אלבומו הקודם של פורת הושתת כולו על נושא של סקרלטי. הפרויקט הבא: הקלטת כל הפרטיטות של באך.

בשנים האחרונות תעשיית הדיסקים מצטמקת בתלילות, בעיקר בגלל השיטפון הבלתי נדלה של האלטרנטיבות ברשת, הן בתשלום והן בחינם. בתל אביב לדוגמה נסגרה לאחרונה חנות הדיסקים הקלאסיים בבניין האופרה. לאור היחלשות הענף, נהוג להניח שאת ההפקה של רוב הדיסקים הקלאסיים שיוצאים לאור מממנים האמנים עצמם, או מוסדות שמסייעים להם. לא כך הדבר במקרה של אלבומו של פורת. "יש לי הרבה מזל", הוא מודה "מפיקי הדיסק משלמים הכל, כולל מימון יחסי הציבור וקידום המכירות, זה דבר נדיר כיום".

פורת למד בארץ אצל הפסנתרן עמנואל קרסובסקי והשתלם במשך שנתיים אצל מאריי פראיה בלונדון. מזה שמונה שנים הוא מתגורר בברלין, אינו מועסק במשרה קבועה אלא מתפרנס כפסנתרן קונצרטים מבוקש — ברסיטלים, בהופעות עם תזמורות ובהרכבים קאמריים. מלבד זאת הוא קומפוזיטור, מחבר יצירות כאשר מזמינים ממנו.

בלקט שבחר לדיסק "אור" הממד האימפרסיוניסטי בולט, אבל פורת אינו מסווג את עצמו כמתמחה במוזיקה אימפרסיוניסטית (יצירות של דביסי וראוול, בעיקר). בהאזנה לאלבום אפשר לנסות "לזרום" עם המכנה המשותף, הוא נושא האור, להתחבר במידה כלשהי לזיקות בין היצירות ובין דמדומי שחר, אור חזק של צהריים, אור מעומעם לקראת ערב, אור ירח. אחרי שתי האזנות, דעתי היא שהמאמץ מיותר.

גם בלי הזדהות עם הקשר לנושא האור מקבלים בבירור את הממד האימפרסיוניסטי. את מימד זה ניתן לסכם כאסופת מוזיקה שמצהירה שמקורה, או ההשראה לחיבורה, הוא התרשמות ממלים, צבעים, נופים, ריחות; מהותה היא יותר תמונה צלילית מאשר סיפור, יותר אווירה מאשר דרמה או הקרנת רגשות. אווירה שמהותה חומקת, לפעמים במובהק, ממושגים קונקרטיים. אווירה שלפעמים המלה "אקזוטית" הולמת לה.

הרגל על הדוושה

אחד האמצעים הטכניים ביצירות פסנתרניות אימפרסיוניסטיות, במסגרת המאמץ לנגן בפסנתר כאילו אינו כלי הקשה, הוא שימוש שופע בדוושה. "בטהובן כתב להשאיר כאן פדאל לאורך תיבות רבות", מספר פורת על הרונדו מתוך סונטת ולדשטיין. "בעיניי, זה אפקט אימפרסיוניסטי". משתמע שזו ההצדקה לכלול פרק זה של בטהובן באלבום. בצרפת, מוסיף פורת בהערת אגב, מכונה הסונטה הזאת בשם "ל'אורור" ("הזריחה"); הרונדו מתוכה וגם הפרק הראשון של סונטת "ליל ירח", בהיותם אימפרסיוניסטיים, הם יוצאי דופן בכל פריו של בטהובן.

ואולי, הערתו היא אינה לגמרי הערת אגב. באלבומו, פורת לא מבצע את הרונדו במלואו, אלא קוטע אותו לפני הסיום ועובר לרצועה הבאה. הוא מנגן רק את חלק ה"אלגרטו מודרטו" של הרונדו, בלי הקודה ("פרסטיסימו"). ההסבר שלו הוא שנגינת הפרק כולו היתה גורמת לכך שבנקודה זו — הסיום הסוער של הרונדו — היה נוצר מעין שיא דרמטי של התוכנית כולה. פורת לא רצה בכך. הוא העדיף ששיא כזה ייווצר רק בהמשך, בסיום יצירה אחרת — הסונטה אופוס 30 מס' 4 של סקריאבין. סונטה זו מקבילה לשעת שיאו של אור היום.

לצד המעקב אחר האור, אחדות מהיצירות בדיסק חוברו גם בהשראת טקסטים. שירה של בודלר (היצירה של ליסט), של עזרא פאונד (היצירה של מתיאס פינצ'ר), של מלארמה ("מנוחת אחר הצהריים של פאון", של דביסי) ואגדה ברטונית ("הקתדרלה השקועה", מאת דביסי).

היצירה הכי קרובה אל פורת, בשל הנסיבות, היא "מנוחת הצהריים של פאון" מאת דביסי — יצירה לתזמורת שפורת כתב לה עיבוד לפסנתר. "אני מכיר שני עיבודים אחרים ל'פאון'", הוא אומר, "אחד לשני פסנתרים ואחד לפסנתר בודד". לדבריו, אלה שני עיבודים לא אמנותיים, ונועדו לשם הכרת היצירה ולא לקונצרטים. כעיבוד שמציג את היצירה כמיועדת מראש לנגינה בפסנתר בזכות עצמה, העבודה של פורת היא ראשונה. גישתו: "לדמיין מה דביסי היה עושה, לחשוב כמו דביסי".

האם לעיבוד, לוויתור על כלי התזמורת, יש מחיר או הפסד אמנותי מסוים?

"אני לא חושב שיש בכך הפסד".

פורת צודק, כמובן. גוונים כלי התזמורת לא אמורים לייצג צבעים קונקרטיים. היצירה של דביסי, בהיותה אימפרסיוניסטית, היא תולדה של התרשמות ממראות, לא ציור מוזיקלי של מראות.

החלק של שומאן באלבום הוא פרק (הראשון, הקצרצר) מתוך "מזמורי שחר", היצירה הלפני אחרונה ששומאן חיבר. פורת זורם אליה ישר מתוך המזמור הגרגוריאני הפותח את הלקט, והמעבר לוכד מיד את האוזן. חיבור נוסף בין תקופות היא היצירה של תומס אדס מ–1610, המבוססת על "לו אשכון בחשיכה" של ג'ון דאולנד. היצירה של ברטוק היא "מוזיקת לילה", מתוך הסוויטה "בטבע". היצירה הנוספת של דביסי באלבום (מלבד "מנוחת הפאון") היא "הקתדרלה השקועה", שההשראה לה היא סיפור אגדה. תמציתו: בימים שבהם מזג האוויר נוח, קתדרלה של עיר אגדית ושמה "איס", השקועה כולה במים, עולה מן הים ופעמוניה מצלצלים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ