בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל מג'סטה באלמא

רכטר חזר להווה, אבישי כהן הגניב אשה בודדה

אחרי 40 שנה שב יוני רכטר לאלבום המופת שלו "התכוונות", ועמד באתגר. ורגע יפהפה במופע של אבישי כהן שאירח את ברי סחרוף. שתי הופעות בפסטיבל מג'סטה במרכז אלמא בזכרון יעקב

תגובות
שלומי שבן (משמאל) ויוני רכטר בביצוע מתוך "התכוונות", במסטיבל מג'סטה באלמא
שקד עוזרד

"התכוונות" של יוני רכטר, כמו הרבה אלבומים נפלאים של מוזיקאים בשיא כוחם, הוא אלבום שטעון בתחושה חריפה (גם אם עדינה מאוד) של הווה. הדברים מתרחשים עכ-שיו. "ואין, אין רגע יפה כמו הרגע הזה", שר רכטר בקטע הפותח, "יום יפה". או המשפט המפורסם ביותר מתוך האלבום: "כי איתה כמו תמיד, אין עבר ואין עתיד / רק הרגע החולף, לא חוזר, יפה, כואב / והכל פתאום אחר" ("שוב היא כאן"). או המשפט שחוזר כמנטרה בסוף "הלילה בחלום", אחד משני השירים באלבום שרכטר כתב גם את הטקסט שלהם: "היום עובר ולילה בא פתאום / אתה ועצמך אחד הם". או הקטע האינסטרומנטלי "בתנועה מתמדת", ששמו משקף את ההתפתחות הבלתי פוסקת של רכטר. או עצם שמו של האלבום, "התכוונות". הדברים לא נתונים באלבום הזה. הם מתהווים, צומחים, מתגלים. פתאום עכשיו פתאום היום, רק עם אקורדים יותר ג'זיים.

העכשוויות החריפה של "התכוונות" העמידה אתגר לא פשוט בפני רכטר בבואו לבצע את שירי האלבום בהופעה שלו בסוף השבוע בפסטיבל מג'סטה במרכז אלמא בזכרון יעקב. ירצה או לא ירצה, הפעם יש עבר (ויש פחות עתיד): ה"עכשיו" של האלבום, שיצא ב–1979, הוא היסטוריה רחוקה. כלל לא מובן מאליו שרכטר יצליח להתחבר למהות שלו אחרי כמעט 40 שנה. האמת היא שגם בתסריט הפחות מוצלח, אילו לא היה מצליח לעשות את החיבור, היה ערך לא מבוטל להופעה, לפחות בעבור מי ש"התכוונות" יקר ללבו. יש כמה שירים באלבום שרכטר לא ביצע מעולם בהופעה. אבל התסריט שהתהווה ביום שישי היה התסריט הטוב: רכטר הצליח לגעת בעכשיו של פעם. "מאז 1980 לא הרגשתי כל כך קרוב ל–1979", אמר החבר שבא איתי להופעה.

השער של רכטר אל ההווה של העבר היה המוזיקה עצמה, פעולת הנגינה. המערך הכלי של ההופעה — ובעיקר הנוכחות של שתי מקלדות פנדר רודס, שמזוהות מאוד עם הצליל של שנות ה–70 המאוחרות — העידו על הרצון להתקרב לסאונד של האלבום, אבל חשובה יותר היתה הצורה שבה רכטר והנגנים שלו (הבסיסט יוגב גלוסמן, המתופף אמיר ברסלר והקלידן יונתן דסקל — שלושתם נולדו הרבה אחרי 1979) תיפעלו את הכלים. אי אפשר לשחזר בדייקנות את תדר הנגינה החד־פעמי של "התכוונות", אבל אפשר (וזה מן הסתם הצריך עבודת הכנה מאומצת) לשחזר את הדינמיקה שלו, שבה נגינה יצירתית, אנטי־תבניתית, גורמת לשירים להתחדש תוך כדי תנועה. זה מה שרכטר ואנשיו הצליחו לעשות רוב הזמן. האם רכטר נגע בעכשיו של פעם, באותה בדידות לילית קשובה אל העולם, גם מבחינה רגשית? אני שמעתי את זה בכמה שירים בלבד, בעיקר ברצף של "וגשם יורד" ו"בלילה בחלום", אבל זה היה מספיק.

ההופעה נקראה "התכוונות ועוד", והחלק השני של ההופעה, ה"ועוד" שאחרי ה"התכוונות", שכלל בין השאר אירוח של שלומי שבן, המנהל האמנותי של פסטיבל מג'סטה, היה מטבע הדברים פחות חד־פעמי, אבל גם הוא היה מוצלח מאוד. מזווית אחת בלתי זניחה, הזווית האקלימית, החלק השני היה אפילו מוצלח יותר. ההופעה הזאת, במדשאה של מלון אלמא, מול הים הפתוח, התקיימה בחום קיצוני. היא נדחתה מחמש אחרי הצהריים לשש לפנות ערב, ללא הועיל. "גם רוח קל לא יפיג חמתו של תמוז", כתב עלי מוהר בשיר הפותח של "התכוונות". חמתו של סיון היתה אכזרית לא פחות. אבל אפילו היא התמתנה כשהשמש התחילה לשקוע, פחות או יותר בזמן הביצוע הנהדר של "שטח ההפקר".

"כי לא יום ולא לילה", שר רכטר והגניב פנימה כמה צלילים מתוך "לילה ויום", שזורם על הרמוניה דומה. מעניין אם ההופעה הזאת תישאר בגדר יציאה חד־פעמית. על פי איכותה, ראוי להמשיך להריץ אותה, מה גם שיובל ה–40 של "התכוונות" חל בעצם רק בשנה הבאה.

מי הרוקר ומי הג'זיסט

יום לפני ההופעה של רכטר, בסיום ההופעה של החצוצרן אבישי כהן ולהקת "Big Vicious", שבה התארח ברי סחרוף, ניקרה במחשבה השאלה הבאה: מה עשתה האשה הבודדה בעיר הקיץ? אחד השירים של סחרוף שבוצעו בהופעה היה "עיר של קיץ", ובפתיחה שלו, כשהבסיסט יונתן אלבלק דימה את ההמהום האלקטרוני המוכר מגרסת המקור והאוזן ציפתה לריף הגיטרה המזרחי הקטלני של השיר, אבישי כהן חתך לעולם לגמרי אחר והגניב פנימה את המלודיה הנפלאה בעקמומיותה של "Lonely Woman", קטע של ענק הג'ז החופשי המנוח אורנט קולמן (שכהן זכה להכיר זמן קצר לפני מותו).

סחרוף ואבישי - דלג

זה לא היה מקרי. גם בסיום השיר, אחרי שסחרוף שר את השורה "רק מלחמה אם תבוא", שמשעשע ועצוב כאחד להיווכח עד כמה היא תמיד סופר־רלוונטית, כהן ניגן שוב את המלודיה הקולמנית, שיש בצלילים הספורים שלה כל כך הרבה עומק ומיסתורין. אבל למה הוא עשה את זה? האם יש בין שני הקטעים זיקה מוזיקלית? אני לא שומע אותה. אולי יש להם הלך רוח משותף? נדמה שלא. מה עשתה האשה הבודדה בעיר הקיץ? נראה שלעולם לא נדע.

התחושות הקיומיות שהיבהבו לרגע לנוכח החיבור בין "Lonely Woman" ל"עיר של קיץ" — בדידות, חרדה, יצר, מיסתורין — התנדפו מהר מאוד. הן לא יכלו להישאר באוויר בהופעת אחר־צהריים שמשית ומחויכת. כולם, המוזיקאים והקהל, באו במטרה ברורה ליהנות, לא לחתור לעומקים. לגיטימי. לא רק השעה המוקדמת הכתיבה את האווירה הזאת, גם פורמט האירוח. 20 הדקות שבהן "ביג וישס" ניגנו לבדם היו נאות, אבל זאת היתה הקדמה למפגש עם סחרוף והחמישייה לא ניסתה לממש את המנעד הגדול של המוזיקה שלה, שמשתרע מעוצמה רוקיסטית ישירה ועד אינטימיות ג'זית מופשטת.

כשסחרוף עלה התהוותה תמונה משעשעת: אילו אורח מחו"ל היה צריך לומר מי הרוקר ומי הג'זיסט — אבישי כהן המקועקע בגופייה חושפת זרועות שריריות והתנהלות בימתית אנרגטית, או סחרוף המופנם יותר — די ברור שהוא היה הולך על כהן. לפחות עד שסחרוף התחיל לשיר. בהופעות שלו, עם להקה גדולה מאחוריו, אנחנו רגילים לשמוע את סחרוף שר בתוך מערבולת סמיכה ורועשת. היה תענוג לשמוע אותו הפעם עם להקה לא פחות טובה אבל יותר מאווררת, ועם התוספת של החצוצרה הנהדרת של כהן.

סחרוף אוהב להתנסות באלתור, זאת אולי הזיקה היחידה שלו לג'ז. ברירת המחדל שלו ברגעים כאלה היא נגינה במצלול מזרחי, וזה מה שהוא עשה כשהגיע תורו לצאת לסולו באחד הקטעים הבלוזיים של "ביג וישס". שם זה התאים. אבל לקראת הסוף, כשכהן והלהקה ניגנו את "Teardrop" המופלא של "מאסיב אטאק", היה ברור שנגינה מזרחית היא לא במקום. נדמה היה שסחרוף לא יודע מה לעשות. אחרי כמה שניות של היסוס הוא החליט להתביית על צליל אחד, חזר עליו שוב ושוב בזמן שהלהקה בישלה באטיות גרוב מדיטטיבי, עד שכהן נכנס וריחף עם החצוצרה סביב המנגינה של השיר. הרגע היפהפה הזה הוא שנותר בזיכרון בסיום ההופעה, ביחד עם התהייה בנוגע לאשה הבודדה בעיר הקיץ.

יוני רכטר — "התכוונות ועוד". אבישי כהן ו"Big Vicious" מארחים את ברי סחרוף. הופעות בפסטיבל מג'סטה. מרכז אלמא בזכרון יעקב, 17-18.5



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו