האוסטרלית המאמינה שאחראית לאחד מאלבומי האינדי הטובים בישראל

זה כעשור מתגוררת איימי מקנייט בירושלים ויוצרת פולק מחוספס קצוות. "באוסטרליה אין פתיחות למוזיקה קצת צורמת", היא מודה עם צאת אלבום בכורה, שמסתמן כאחד האקספרסיביים שהופקו כאן באחרונה

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איימי מקנייט. "בישראל, אם מישהו לא חושב כמוך, זה לא מאיים עליך"
איימי מקנייט. "בישראל, אם מישהו לא חושב כמוך, זה לא מאיים עליך"צילום: אמיל סלמן

כשאיימי מקנייט מנגנת בגיטרה אקוסטית, היא אף פעם לא פורטת על כל המיתרים ביחד. "This is old news, man", היא אומרת, חצי בצחוק, על צורת הנגינה הזאת, שנקראת Strumming. לא שיש למקנייט משהו נגד דרכי ביטוי ישנות. היא כותבת ושרה שירי בלוז־פולק, סוגה מוזיקלית ששואבת את כוחה מהשורשים העתיקים שלה ומהרלוונטיות הנצחית שלהם. אבל כשמקנייט מנגנת היא צריכה להרגיש באצבעות שלה את המיתר הבודד ולשגר דרכו את מלוא הרגש שלה. לפעמים האינטנסיביות הממוקדת הזאת מפעילה עומס יתר על המיתר. מקנייט היא קורעת מיתרים סדרתית. "זה הגיע למצב שזה נעשה ממש יקר", היא צוחקת. "בשנים האחרונות למדתי שאני לא חייבת להיות אגרסיבית כדי לבטא רגש חזק, אבל אני עדיין קורעת יותר מיתרים ממוזיקאים אחרים. אולי אני אוהבת את המתיחה הזאת. את הצליל חסר המנוח, שמרתיע אותך ומושך אותך בעת ובעונה אחת".

צליל חסר מנוח, מרתיע אבל גם מושך — על כמה סינגר־סונגרייטרים ישראלים אפשר לומר את המלים האלה? איימי מקנייט משתייכת למועדון המצומצם הזה. היא לא ישראלית, לפחות לא על פי הרישומים. גם לא יהודייה. היא חיה כבר כמעט עשר שנים בירושלים (או ליתר דיוק: על הקו שבין ירושלים לבין מולדתה אוסטרליה), התערתה לעומק בחיי התרבות בעיר, ואלבום הבכורה שלה, "The Captain", שיוצא כעת (אחרי אי־פי שראה אור ב–2013), הוא אחד האלבומים הטובים והאקספרסיביים ביותר שיצאו באחרונה במוזיקה העצמאית המקומית.

מקנייט, בת 31, הגיעה לירושלים ב–2009 במסגרת חילופי סטודנטים לאמנות. היא היתה אמורה לשהות בעיר במשך סמסטר אחד ואז לחזור לאוסטרליה ולחפש את דרכה בעולם האמנות, אבל ירושלים חוללה שינוי בתוכניות שלה. היא הופיעה עם המוזיקה שלה, דבר שלא הרבתה לעשות באוסטרליה, ובו בזמן הרגישה שהיא מתרחקת מעולם האמנות, שממילא החל לעורר בה ספקות. "יותר מדי דיבורים, פחות מדי עשייה", היא אומרת. "אני עדיין אוהבת אמנות, אך אני מעדיפה את ההיבטים הפרקטיים שלה. לבנות רהיטים, לרפד" — היא מצביעה על כיסא שריפדה במרכז התרבות האלטרנטיבי המפעל בירושלים, שבו התקיים הראיון. "Handy lady stuff", היא מחייכת.

איימי מקנייט - "The Captain"

מקנייט מצאה במוזיקה איזון נכון יותר בשבילה בין מחשבה לעשייה, בין הרוחני לחומרי. ההבנה הזאת, שהתחזקה בחודשים הראשונים שלה בירושלים, המריצה אותה לפעולה, והעובדה שזה עתה הגיעה לארץ לא הרתיעה אותה. הקהילה השוקקת של מוזיקאים ואמנים בעיר — סטודנטים ובוגרים של האקדמיה למוזיקה, בצלאל ובית הספר מוסררה — הקלה עליה למצוא שותפים לדרך. גם הקהל גילה עניין בה ובשיריה, היא אומרת. האם ההתעניינות נבעה מכך שהיא היתה זרה? "יכול להיות. אקזוטית", היא צוחקת. "באמת הייתי קצת שונה, אבל המקום הזה גם שינה אותי במידה כלשהי. התאמתי את עצמי. כשאני נוסעת הביתה אני מרגישה קצת זרה".

באחד משירי האלבום החדש מופיעה השורה "How can I find a home".

"לא מזמן אמרתי לחבר שאני כבר לא יודעת איפה הבית שלי, והוא אמר 'Look man, תגידי תודה שיש לך שתי אופציות. לי יש רק את ישראל".

נגינה סוחטת

האלבום החדש, שההשקה התל־אביבית שלו תתקיים בפאב קן הקוקייה שביפו ביום ראשון הקרוב (ההשקה הירושלמית היתה במוצ"ש האחרון), נקרא "The Captain" והוא רווי בהתייחסויות למים וים. מקנייט נולדה וגדלה במדינת ניו סאות ויילס שבאוסטרליה. בית הוריה ממוקם על המים. "בחצר האחורית יש מפרץ קטן", היא מספרת. "היינו שטים בקאנו, יצאתי לדוג עם אבא. המים והטבע הם חלק חשוב מהילדות וההתבגרות שלי. יש ישראלים שאומרים לי 'מה את עושה פה? איך באת לכאן ממקום יפה כל כך?' אבל גם כאן יש טבע מדהים. בסך הכל צריך לשמור עליו טוב יותר".

איימי מקנייט ו"שיפיארד" - "In Your Grasp"

לצד הטבע, ובזיקה אליו, ילדותה ונערותה של מקנייט היו רוויות בנוכחותה של הדת. הוריה נוצרים מאמינים, וכך גם היא. זה מעניין בין השאר מפני שביצירתם של זמרי בלוז־פולק עכשוויים, בעיקר מהצד הקודר והמורבידי, יש לעתים קרובות ממד דתי עמוק ועיסוק בלתי פוסק בחטא ואשמה. אצל מקנייט יש קדרות וכאב, אבל עד גבול מסוים, והיא מספרת שהנצרות של המשפחה והקהילה שלה לא היתה דת נוקשה וחמורת סבר. "המשפחה שלי חיובית מאוד ואוהבת, לא משפחה קתולית נוקשה. וכך גם הקהילה. כשיצאתי מן הארון בתיכון, ההורים שלי קיבלו אותי כמו שאני. היה לי המזל להיוולד לתוך רקע דתי אבל להיות עצמי".

האם לבחירה שלה בירושלים יש קשר כלשהו לרקע הזה? "אני לא חושבת", אומרת מקנייט. "אני רואה את התיירים שהולכים למקומות הקדושים, אבל בשבילי המקום חשוב פחות מהסיפור. אנשים אומרים 'הוא ישב על האבן הזאת'. מבחינתי זאת הייתה יכולה להיות כל אבן. הרגש הדתי נמצא בכל מקום בישראל, אי אפשר להימלט מזה, גם אם אתה חילוני. באוסטרליה זה לא כך. אוסטרליה נעשתה מאוד חילונית. נדיר לראות אדם צעיר שמאמין, אלא אם כן הוא מוסלמי. הנצרות ממש גוועת באוסטרליה".

במולדתה, מקנייט הופיעה בעיקר בפאבים. זאת היתה התמודדות לא פשוטה. "צריך להקה בשביל להתגבר על הרעש, ואני הופעתי סולו", היא אומרת. "הייתי צריכה להיאבק, וגיליתי שאחת הדרכים לעשות את זה היא דווקא להרגיע, ליצור סביבך חלל שקט ולגרום לקהל ללכת אל המקום הזה. לפעמים זה הצליח, ולפעמים מישהו צעק 'תנגני 'סמוק און דה ווטר!'" באחת מהופעות הפאבים הללו, דווקא בגרמניה, ישב ליד הבמה זוג שדיבר בקולי קולות בזמן ההופעה. מקנייט התקרבה אליהם וניגנה כמעט עליהם, עד שברחו לאחורי הפאב.

מקנייט. "כשיצאתי מהארון בתיכון, הוריי קיבלו אותי כמו שאני. היה לי המזל להיוולד לרקע דתי ולהישאר עצמי"
מקנייט. "כשיצאתי מהארון בתיכון, הוריי קיבלו אותי כמו שאני. היה לי המזל להיוולד לרקע דתי ולהישאר עצמי"צילום: אמיל סלמן

שתי האופציות המנוגדות אלה — יצירה של חלל שקט שמושך את המאזין אליו, ולחילופין ביטוי פרונטלי מאוד (לפחות מבחינה רגשית) — מתקיימות זו לצד זו במוזיקה של מקנייט, והיא אומרת שישראל, בניגוד לאוסטרליה, היא מקום שמקבל את הצד הקשוח יותר. "הישראלים לא מפחדים מעימות, מוויכוח. אם מישהו לא חושב כמוך, זה לא מאיים עליך", היא אומרת. "אני אוהבת את זה, גם אם אתם לפעמים לוקחים את זה רחוק מדי".

ואיך זה קשור לקבלה של המוזיקה שלך?

"כשהמוזיקה קצת מלוכלכת וצורמת, Twisted Folk, זה לא מאיים על אנשים. להיפך. התגובה היא 'זה אולי לא נעים לשמוע, אבל מעניין אותנו למה את עושה את זה'. באוסטרליה אין פתיחות וסקרנות כאלה".

את האלבום החדש מקנייט הקליטה עם הגיטריסט עירא קליין, הקונטרבסיסט דולב סלומון והמתופף דור בר אב. הם השאירו מרחב גדול לקולה העמוק, שמזכיר לי יותר מכל את קולה של מרגו טימינס הנפלאה, סולנית להקת "קאובוי ג'אנקיז", ועטפו אותו בנגינה ייצרית ואינטנסיבית, שלפעמים הותירה אותם סחוטים לחלוטין. "בסוף אחד הסשנים, אחרי הטייק האחרון, דור נראה ממוטט", אומרת מקנייט. "שאלתי אותו 'Man, אתה בסדר? הוא אמר 'כן. אבל אני מבין שאני צריך לארוז עכשיו את התופים ואני לא מבין מאיפה אני אקח את הכוחות לעשות את זה. נתתי הכל בטייק האחרון'. אלה המוזיקאים שאני אוהבת".

גם מקנייט צריכה לנוח. זאת אחת הסיבות שהיא תיסע בקרוב לאוסטרליה, אחרי שנתיים וחצי שלא היתה שם. "שתי טיסות של 11 שעות", היא אומרת. "טסתי פעם אחת בטיסה רצופה וזה הספיק לי עד סוף חיי". היא תישאר באוסטרליה עד ינואר, תתפרנס ככל הנראה מעזרה לילדים עם מוגבלויות, כפי שעשתה בביקוריה הקודמים, וגם תצלם בטבע האוסטרלי סרטונים שאולי ישולבו בעתיד בקליפים שלה. "אפשר לעשות את זה גם בישראל. יש מה לצלם", היא אומרת. "יש רק בעיה אחת בארץ: תמיד יש איזה בן אדם ברקע".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ