בחזרה אל מטעי הכותנה שמהם צמחו ענקי הבלוז

לא מעט יוצרי בלוז גדלו בעיירה קלארקסדייל במיסיסיפי. בזכות היזם רוג'ר סטולי היא נהפכה לתחנה חשובה במסע העלייה לרגל של חובבי המוזיקה. בראיון לקראת ביקורו בפסטיבל הבלוז בשדרות הוא מסביר איך כל זה התחיל

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוג'ר סטולי (מימין) וג'ף קונקל (משמאל) יחד עם פו מאנקי, בעלים של מועדון בלוז במיסיסיפי
רוג'ר סטולי (מימין) וג'ף קונקל (משמאל) יחד עם פו מאנקי, בעלים של מועדון בלוז במיסיסיפיצילום: Lou Bopp
בן שלו
בן שלו

"זה עניין מורכב והייתי מעדיף לא להתחייב", אומר רוג'ר סטולי, "אבל אם היית מכריח אותי להצביע על נקודה גיאוגרפית אחת בעולם, נקודה אחת בלבד, שמייצגת את הבלוז כמו שאנחנו מכירים אותו, הייתי מצביע על המקום שבו אני נמצא עכשיו. קלארקסדייל, מיסיסיפי. או ליתר דיוק: מטעי הכותנה שהיו פעם מסביב לקלארקסדייל. לא מעט מענקי הבלוז גדלו כאן. לאחד מהם, מאדי ווטרס, יש שיר בשם 'Canary Bird'. הוא שר על ציפור שעפה לאורך Second Street (למעשה, מאדי ווטרס מבקש מהציפור, שנושאת את המכתב שהוא שלח לאהובתו, שלא תעצור בקלארקסדייל אלא תמשיך לכפר בשם סטובאל, שבו נמצאת האהובה). עכשיו, כשאנחנו מדברים", ממשיך סטולי, "אני עומד ליד סקנד סטריט. אני גר בצד אחד של הרחוב ועובד בצד השני. יש כאן כל כך הרבה היסטוריה".

לפני כ–20 שנה, כשסטולי התחיל לבקר בקלארקסדייל בקביעות (הוא גר אז בסנט לואיס), לא היה שום הד עכשווי להיסטוריה המוזיקלית העשירה של העיירה. "אם היית בא לכאן בשנת 2000, למשל, לא יכולת לשמוע בכלל מוזיקה חיה", הוא אומר. "ודאי שלא בימי חול, אבל גם לא בסופי שבוע. אולי במקום אחד או שניים, ורוב הסיכויים שזה לא היה בלוז. אני זוכר שזה הדהים אותי. ומה שהדאיג אפילו יותר היה שאף אחד מתושבי קלארקסדייל לא נראה מוטרד מזה. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו כדי לשנות את המציאות הזאת".

רוג'ר סטולי. "מרגיש שאני מקומי, חלק מקהילה"
רוג'ר סטולי. "מרגיש שאני מקומי, חלק מקהילה"צילום: Lou Bopp

המלה "Mission", במובן של שליחות, עולה שוב ושוב בשיחה עם סטולי, שיבוא בסוף החודש הבא לישראל ויהיה אורח פסטיבל הבלוז והבירה בשדרות, שיתקיים ב–25 וב–26 ביולי. "השליחות שלי היא לקדם את הבלוז מבפנים", הוא אומר, כלומר מתוך המקום שבו הבלוז צמח, הדלתא של מיסיסיפי. בשנת 2002 סטולי החליט לעזוב את סנט לואיס ואת הקריירה שלו בעולם השיווק והפרסום, לעבור לקלארקסדייל ולעזור לפתח את סצינת הבלוז המקומית, להקטין ככל האפשר את הפער העצום בין ההיסטוריה העשירה לבין ההווה הצחיח.

התייחסו בחשדנות

סטולי, בן 51, גדל באוהיו, בבית שכמעט לא שמעו בו מוזיקה, ונחשף לבלוז בפעם הראשונה באוגוסט 1977, בימים שאחרי מותו של אלביס פרסלי. כילד בן 10 הוא התחיל לקנות תקליטונים של אלביס, ורק מאוחר יותר הבין שהשירים שקסמו לו יותר מכל היו קאוורים לשירי בלוז ישנים. באמצע שנות ה–90, אחרי הקולג', הוא עבר לסנט לואיס, שמרוחקת כחמש שעות נסיעה מקלארקסדייל, והתחיל לבקר במיסיסיפי על בסיס קבוע. "בהתחלה עשיתי את ה־Dead men Tour — נסעתי למקומות שבהם חיו גיבורי הבלוז המתים. אבל ככל שביקרתי יותר, הבנתי שחלק מאנשי הבלוז האמיתיים עדיין חיים, עדיין מנגנים", אומר סטולי.

הרצון להיות במחיצתם של המוזיקאים הזקנים האלה, לגרום לכך שיהיה להם איפה לנגן ולמשוך קהל להופעות שלהם, היה אחת הסיבות להחלטה של סטולי לעזוב את חייו הקודמים ולעבור לקלארקסדייל. מאחר שאנשי הבלוז המקומיים הכירו אותו בביקוריו התכופים בעיירה, המעבר שלו לא התקבל בהפתעה גמורה. "אבל היו אנשים שהתייחסו אלי בחשדנות", הוא אומר. "הם לא אמרו שום דבר, אבל אפשר היה להרגיש שהם חושבים 'מממ... אם הבחור הזה עוזב קריירה יציבה בשביל לעבור לכאן, סימן שהוא יודע שאפשר להרוויח מזה כסף'. אני מקווה שאחרי כל השנים האלה, אף אחד כבר לא חושב כך. כסף כמובן לא עשיתי מזה, כפי שהיה לי ברור מההתחלה. אין כסף בעסקי הבלוז. אנשים שנכנסו לזה בשביל להרוויח, הבינו מהר מאוד שזה לא יקרה ויצאו מהעסק. זאת לא דרך טובה להתפרנס, אבל זה אפשרי".

סטולי קנה בניין במרכז קלארקסדייל ופתח בו חנות תקליטים בשם Cat Head. הוא עזר לבעלי מועדונים, או Juke Joints כפי שהם נקראים בעגה הדרומית השחורה, לשווק את עצמם ולהעמיד ערבי הופעות קבועים. הוא ייסד כמה פסטיבלי בלוז בקלארקסדייל וסביבתה. הוא גם ביים (ביחד עם ג'ף קונקל) שני סרטים תיעודיים על הבלוז של מיסיסיפי וכתב ספר אחד, השני בדרך.

במובנים רבים המשימה שלו הוכתרה בהצלחה. "כיום", הוא אומר בגאווה, "מוזיקה חיה מנוגנת בקלארקסדייל שבעה ערבים בשבוע. There's no bluesless night in Clarcksdale". זה שיפור עצום בהשוואה למצב בתחילת העשור הקודם. "יש גם יותר מלונות, יותר מסעדות, יותר חנויות שקשורות למוזיקה", אומר סטולי.

המפתח לשינוי הזה, כפי שסטולי הבין כאיש שיווק, היה לגרום לתיירים ולאנשים שנמצאים בנסיעות לעצור בקלארקסדייל, ובתסריט מרחיק לכת יותר — להפוך את העיירה לתחנה מרכזית במסע העלייה לרגל של חובבי בלוז אל ערש המוזיקה שהם אוהבים. מהבחינה הזאת, יצירתה של מציאות שבה ל־Juke Joints, שהם מוסד מאוד לא מאורגן בהווייתו, יהיו ימי הופעות קבועים (המלה "Reliable" חוזרת בשיחה לא פחות מ"Mission"), היתה אחת המשימות הקריטיות. "תיירים צריכים לדעת מראש שבערב מסוים תהיה הופעה במקום מסוים", אומר סטולי.

כשהוא אומר שבכל ערב יש הופעת בלוז בקלארקסדייל, הוא מוסיף שדבר כזה לא היה מעולם, גם לא בימים שבהם מאדי ווטרס ורוברט ג'ונסון ניגנו בלוז במקום. אבל אם נוצר הרושם שהוא מדבר כמו איש שיווק שמציג את המציאות בצורה מניפולטיבית, זה ממש לא המקרה. אילו סטולי היה עוד איש שיווק, הוא לא היה עובר לקלארקסדייל. כמי שחי במקום, ואוהב את המוזיקה בכל מאודו, הוא מודע היטב גם לצדדים הבעייתיים של המציאות, ובראש וראשונה לכך שההקשר החברתי והתרבותי שהצמיח את הבלוז כמוזיקה של הקהילה האפרו־אמריקאית בדרום ארה"ב, כבר אינו קיים. יותר ויותר תיירים לבנים באים לקלארקסדייל, וזה דבר נהדר, אבל פחות ופחות מהצרכנים המקוריים של המוזיקה, תושבי המקום השחורים, פוקדים את ה־Juke Joints, שנסגרים בזה אחר זה.

חלק מהקהילה

סרטו התיעודי האחרון של סטולי, "We Juke Up in Here", מתעד את גוויעתו ההדרגתית של ה־Juke Joint, מועדון הבלוז הכפרי, הקהילתי, הבלתי מעוצב בעליל. חלק מהקליינטים הקבועים של הג'וק־ג'וינטס עברו לבלות בשנים האחרונות בבתי קזינו, נייחים או מושטים, שנפתחו במיסיסיפי, והנטישה שלהם הביאה לסגירתם של ג'וק־ג'וינטס רבים. מקומות אחרים, שעדיין פעילים, עברו מלהקה חיה לדי־ג'יי. "בשביל להקה אתה צריך לגבות מאנשים 8 דולר, בשביל די־ג'יי רק שלושה", מסביר אחד מבעלי הג'וק־ג'וינטס. זה הבדל משמעותי בשביל תושבי קלארקסדייל השחורים, פחות בשביל התיירים.

ההבדל בין הקהל המקומי השחור לבין הקהל הלבן המבקר ניכר בסרט גם בצורה שבה האנשים מגיבים למוזיקה. בתרבות הג'וק־ג'וינטס המקורית לא היתה שום חציצה בין המוזיקאים לקהל. לא היתה במה, אנשים בקהל היו מתמסרים ורבלית עם הזמר, והדרך לספוג את המוזיקה היתה לרקוד, לא לשבת. זה עדיין קורה, כשהקהל מורכב בעיקר משחורים. התיירים הלבנים מתנהגים אחרת.

טריילר לסרט "We Juke Up in Here"

ואיפה סטולי עצמו על הסקאלה הזאת? האם הוא מרגיש שייך לתרבות שהוא עוזר לקדם, או שאחרי 16 שנים בקלארקסדייל הוא עדיין הלבן שבא מבחוץ? האם הוא מרגיש שהמלה "We" בשמו של הסרט מתייחסת גם אליו? "זאת שאלה קשה", הוא אומר. "אף פעם לא התיימרתי להיות בן מיסיסיפי. גדלתי באוהיו במשפחה לבנה מהמעמד הבינוני הנמוך. צללתי לתוך תרבות אפרו־אמריקאית, שהיא לא התרבות שלי. אבל אני כן מרגיש שאני מקומי, חלק מקהילה, ואני תורם לקהילה הזאת כמו כל אחד אחר. מהבחינה הזאת המלה 'We' כוללת אותי. אנחנו נמצאים במרוץ נגד השעון. המטרה היא לשווק, לקדם, לפרסם ולתעד את התרבות הזאת, שבמידה רבה הולכת ונעלמת. האנשים עצמם הולכים ומתמעטים, זה בטוח", אומר סטולי ומזכיר את רוברט בלפור, טי־מודל פורד, וסלי "ג'ונבאג" ג'פרסון וביג ג'ק ג'ונסון — כולם מוזיקאי בלוז זקנים שמתו בשנים האחרונות.

יהיה נכון לומר שבעשור האחרון יש התעניינות גוברת בבלוז השורשי שאתה עוזר לקדם?

"זה מורכב. מצד אחד, בתוך ההוויה הטכנולוגית וההומוגנית של היום יש צימאון גדול לאותנטיות, בעיקר אצל צעירים, ובבלוז אנשים מוצאים את הדבר השורשי הזה. מצד שני, הבלוז לא נמצא באוויר כמו שהוא היה בעבר. אנחנו צריכים יותר אריק קלפטונים, סטיבי ריי ווהנים, להקות כמו הרולינג סטונס. האנשים האלה לא רק הושפעו מאנשי הבלוז, הם גם דיברו עליהם כל הזמן".

ג'ק וייט?

"כן. או להקה כמו 'בלק קיז'. אבל אלה לא מוזיקאים שנמצאים ממש במיינסטרים. הם לא פונים למאסות. באופן כללי, פעולת הנגינה היא דבר שנמצא פחות בחזית. במקום שאנשים ישתמשו בטכנולוגיה, היא כמעט משתמשת בהם. זה דבר מדאיג. לפני שלוש שנים אירגנו כאן ערב הופעות לכבוד חג המולד. הופיעו שישה הרכבים מקומיים, בעיקר של צעירים שחורים. שלושה מהם היו של זמר בלי להקה, ששר על פלייבק. זה הדהים אותי. זה נראה לי כמו התנתקות מהעבר".

אתה בקלארקסדייל כ–15 שנה. איך לדעתך תיראה הסצינה המקומית בעוד 15 שנה?

"יהיו כמובן פחות מוזיקאים מהדור הוותיק. אני לא בטוח אם הג'וק־ג'וינטס יחזיקו מעמד. אבל יהיה בלוז. מוזיקאים יכולים להתפרנס כיום, בניגוד למה שהיה כשאני הגעתי לקלארקסדייל. זה אולי הדבר הכי חשוב. עובדה: בזמן האחרון לא מעט מוזיקאים עברו לקלארקסדייל. ויש תשתית חינוכית וכלכלית. אם מועדון אחד נסגר, אחר נפתח במקומו. אז כן, תהיה כאן סצינה בעוד 15 שנה. ובכל זאת, אני אומר לכל מי שאוהב בלוז: 'בואו עכשיו. כי אם לא תבואו עכשיו, לא תזכו לשבת עם המוזיקאים הזקנים ולשמוע את הסיפורים שלהם. אל תחכו'".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ