שיר הנובי גוד של "הפרויקט של רביבו" הוא ניכוס תרבותי מתנשא

בקליפ החפלה החדש של "הפרויקט" צומצמו מאפייני החג הסובייטי לכדי בקבוק וודקה - סטריאוטיפ למורשת תרבותית אדירה שישראלים רבים הביאו עם ההגירה

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הקליפ של "הפרויקט של רביבו". כמו שיר חנוכה ללא סביבון
הקליפ של "הפרויקט של רביבו". כמו שיר חנוכה ללא סביבוןצילום: מתוך ערוץ היוטיוב של "הפרויקט של רביבו"

"מה קורה כשתימן ורוסיה נפגשים?". השאלה - היא כותרת הקליפ חדש של "הפרויקט של רביבו" - מסקרנת די הצורך להאזין. ברגע הראשון, זו הפתעה מלבבת: חברי הפרויקט שרים לכבוד הנובי גוד, ערב ראש השנה בגרסתו הסובייטית, שמאות אלפי ישראלים מברית המועצות לשעבר יחגגו בשבוע הבא. לאט לאט מתאזרח אצלנו החג החביב הזה, שעיקרו - סעודה משפחתית אליה מוזמנים גם חברים, שתייה כדת, מתנות לילדים ושמחה בעצם קיומה של שנה חדשה. נובי גוד, הוא, בפשטות, "שנה חדשה".

אכן, לידתו בחטא: בערך שני עשורים אחרי שהמשטר הקומוניסטי ברוסיה אסר על ציון חג המולד כחג דתי, ביקשו הקומיסרים של סטלין ליצור משהו אזרחי ומחולן - והצליחו מאד. זהו החג החשוב ברחבי ברית המועצות לשעבר, והאהוב ביותר על יוצאי האימפריה הסובייטית.

הקליפ של הפרויקט של רביבו. החג הכי רוסקי שיש?

ויש גם סמלים, חלקם מוכרים ממקום אחר: יולקה - עץ אשוח מקושט, דד מארוז - סבא כפור, המקבילה הרוסית־פגאנית־אגדית לסנטה קלאוס שמופיע עם או בלי סנגורוצ'קה נכדתו לחלק מתנות לילדים (בתנאי שהתנהגו יפה), ואפילו שולחן חג מסורתי עם מנות רחוקות מן החיך הישראלי הממוצע, מליחים מוסווים בשכבות של ירקות צבעוניים ותועפות מיונז, שזכו לשם המאתגר "דג מלוח בפרווה", או מחולל האימה הסטראוטיפי־אוטומטי, רגל קרושה. העניין המרכזי הוא השמחה בשפע ובאפשרות לחגוג אותה יחד, והיא אזרחית לגמרי. לא מתפללים, לא מבצעים ריטואל פולחן עתיק, לא מייחלים לטבח באויבינו בשיר אהוב - פשוט שמחים.

השמחה עולה גם מן העיבוד היווני־קצבי ש"הפרויקט של רביבו" עשו לשיר מקפיץ, חמוד וקליט, "זהו נובי גוד". המלים הן הפשטות בהתגלמותה: שלג בחוץ, שמחה עם חברים, החג הכי אהוב, רוסקי נובי גוד. אבל מה באמת קורה כשתימן ורוסיה "נפגשים"? צריך להתבונן כדי להאמין: שום נובי גוד, שום סממן של החג. חבורה של גברים בלבד, בלי כל אזכור למשפחה, ושבת מתפרקדת על דיוואן במין חמארה מאולתרת בתוך אוהל שסממני הקישוט שלו משדרים מזרחיות סינטטית. על השולחן - נרגילות ובקבוקי משקה, וכולם נותנים בכפיים. דבר לא נשאר ממאפייני החג, ורוסיה ותימן - או יוצאי רוסיה ויוצאי תימן - לא נפגשים לרגע בקליפ לשיר הזה: תארו לעצמכם ש"הפרויקט של רביבו" היה מתהדר בשיר על חג הסיגד, ללא נוכחות של יוצא אתיופיה אחד בקליפ. או שסתם היו מוציאים שיר לחנוכה ללא חנוכיה, נר, סביבון או סופגנייה בצד העיבוד המוזיקלי המתייוון.

מתוך הקליפ. איפה סבא כפור ומצנפות הסנטה?
מתוך הקליפ. איפה סבא כפור ומצנפות הסנטה?צילום: מתוך ערוץ היוטיוב של "הפרויקט של רביבו"

תימן ורוסיה לא "נפגשים" בשיר הזה, כי לפרויקט חשוב מאוד להימנע ממפגש מאתגר בו יש עץ אשוח, שלא ייחשב להם לסממן נוצרי, חלילה. שלא יבלבל את קהלם שמקשיב למחרוזות פיוטים, או צופה ביוטויוב בחאפלה מוזיקלית שהם עורכים בתוך בית כנסת. בכלל, חשוב להם להימנע ממפגש גם ברמת העיבוד המוזיקלי - גיטרה חשמלית מפיקה צלילי בוזוקי גנריים במקום שבו אפשר וצריך היה להשמיע פעמון, או לעטר באפקט של בללייקה. כנראה שחשוב עוד יותר היה לא להזמין ולו ישראלי־רוסי אחד עם מצנפת סנטה מצחיקה על הראש. משפחה שלמה, כולל ילדים? לא בפרויקט של רביבו.

זה לא "מפגש". זה ניכוס תרבותי מתנשא, בעייתי ולא מכבד. משמחת הנובי גוד שעברה במטחנת הקונצנזוס של הפרויקט נותר רק סממן אחד של החג, על השולחנות הנמוכים: בקבוק וודקה, סמל יחיד, זמין וסטראוטיפי למורשת תרבותית שהמון ישראלים הביאו עמם יחד עם ההגירה. סנווים גודאם שמח לכולם, וגם לחברי ה"פרויקט", בתקווה למפגשים קרובים יותר, אמיתיים יותר, בשנים הבאות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ