38 דקות בגן עדן, כפול מי־יודע־כמה האזנות - מוזיקה - הארץ
30 ל"דוליטל" של ה"פיקסיז"

38 דקות בגן עדן, כפול מי־יודע־כמה האזנות

30 שנה בדיוק חלפו מאז יצא "דוליטל" של ה"פיקסיז", מהאלבומים הגדולים של שנות ה–80 ובכלל. כיצד הצליח לנסח שפה מוזיקלית עצמאית לחלוטין, שגרמה לרוקנרול להישמע שחוק ומשעמם?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בלאק פרנסיס וג'ואי סנטיאגו בהופעה של ה"פיקסיז" ב– 2014 . אנטי־פופ
בלאק פרנסיס וג'ואי סנטיאגו בהופעה של ה"פיקסיז" ב– 2014 . אנטי־פופצילום: Chris Pizzello/Invision/AP
בן שלו
בן שלו

"הקוף הזה עלה לגן עדן", כך שרו ה"פיקסיז" בשירם "Monkey Gone To Heaven" מתוך "דוליטל", אלבומה השני של הלהקה. אבל הוא לא עלה לשם לבד, הקוף. הוא לקח עמו אותנו, המאזינים, לפחות למשך 38 הדקות של "דוליטל". 38 דקות בגן עדן, כפול מי־יודע־כמה האזנות. מעט מאוד אלבומים מחוללים את התחושה המרוממת, הממכרת הזאת. "אם האדם הוא 5, השטן הוא 6", שר סולן ההרכב, בלאק פרנסיס, באותו שיר. "ואם השטן הוא 6, אלוהים הוא 7", הוא הגביר את קולו לצרחה. ואם אלוהים הוא 7 — את זה ה"פיקסיז" כבר לא אמרו — "דוליטל" הוא 10. אחד האלבומים הגדולים של שנות ה–80 ובכלל. היום מלאו 30 שנה לצאתו.

מדוע נדהמנו כששמענו את "דוליטל" (ועוד קודם את "Surfer Rosa", האלבום הראשון של ה"פיקסיז", שיצא ב–1988; ועוד קודם את "Come On Pilgrim", האי־פי הראשון של הלהקה)? נדהמנו מפני ששמענו דבר נדיר, התרחשות של פעם בכמה שנים — הופעתה של להקה שפועלת בתוך המסגרת של הרוק, עם אמצעי הייצור של הרוק (שתי גיטרות, בס, תופים), אבל מנסחת שפה מוזיקלית עצמאית לחלוטין, חדה ובוהקת כמכת ברק, שגורמת לשפה המקובלת, מפוארת ואהובה ככל שתהיה, להישמע פתאום קצת שחוקה, קצת מגושמת.

ההיגיון המוזיקלי החדש והמסעיר של ה"פיקסיז" חרג מההיגיון הרוקיסטי השגור בכמה היבטים. קודם כל, המבנה. השירים של הלהקה לא צייתו למבנה המקובל של שירי פופ ורוק. הם היו קצרים יותר, כאוטיים יותר. בלאק פרנסיס, קים דיל, ג'ואי סנטיאגו ודייוויד לאברינג לא האמינו בבנייה הדרגתית של בית, פזמון, ושוב בית, ושוב פזמון. הם העדיפו ליצור בליץ כמעט כאוטי של רכיבי שיר קצרצרים. אבל לצד הכאוס והאנרכיה היתה תמיד נוכחות איתנה, גם אם לא לגמרי מפורשת, של יסוד קליט, מלודי וממכר. פופ עם חיידק אנטי־פופי, או אנטי־פופ עם נגיף פופי.

עטיפת האלבום, 1989
עטיפת האלבום, 1989צילום: 4AD / Elektra

המוזיקה של ה"פיקסיז" היתה יכולה להיות רועשת מאוד. ברזל מלובן למוח. זה היה כמובן חלק מהכיף. אבל הרעש של "הפיקסיז" לא היה הרעש של להקות אלטרנטיביות אחרות, ולא רק בגלל הדינמיקה המפורסמת רועש־שקט־רועש, שרשומה על שם הלהקה בטאבו של הרוק. מה שהיה מסעיר באמת ברעש של ה"פיקסיז" הוא המשקל הסגולי שלו, שהיה קרוב לאפס. להקות רועשות הן בדרך כלל גם כבדות. הרעש של ה"פיקסיז" היה הדבר הכי קליל ומוגז.

גם הכוונות של ה"פיקסיז" היו בצד הקל, הארצי, הצנוע. נדמה שלא היתה להם יומרה לחדש או לעצב איזשהו סאונד פורץ דרך. בניגוד לכמה מהלהקות הבולטות של הרוק האלטרנטיבי באמצע־סוף האייטיז, הם לא השתמשו בכיווני גיטרה יוצאי דופן ולא מיסכו את הצליל שלהם בערפילי אפקטים. להיפך. הם היו הכי בהירים. ברורים כמו סרטים מצוירים (אם לצטט שורה של להקת "נערות ריינס"). כל כלי בפינה שלו, נפרד מהכלים האחרים. קצת כמו האנשים עצמם: ארבעה יצורים לא מאוד תקשורתיים, אפילו קצת מנותקים, אבל בו בזמן מתואמים מוזיקלית בצורה מושלמת.

ה"פיקסיז". ארבעה יצורים לא מאוד תקשורתיים, אפילו קצת מנותקים
ה"פיקסיז". ארבעה יצורים לא מאוד תקשורתיים, אפילו קצת מנותקיםצילום: ללא קרדיט
V

אם "סרפר רוזה" הציג לעולם הרוק האלטרנטיבי את התחביר החד־פעמי של ה"פיקסיז", "דוליטל" הבהיר שהתחביר הזה יכול להשתכלל, להעמיק, להתעדן, להרחיב אופקים, לפלס דרך אל קהל קצת יותר גדול (אבל אף פעם לא המוני באמת), ובו בזמן לשמור על מכת חשמל ראשונית ומהממת, מתקפה אכזרית ומענגת על החושים. 30 שנה אחרי, המוזיקה הזאת עדיין מרוממת את הנפש, מרחיבה את הלב ומטגנת את הנוירונים במוח.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ