"פיקסיז" הוציאו את האלבום הטוב ביותר שלהם זה שנים

המוות מהדהד בכל רצועה באלבומם החדש של "פיקסיז", Beneath the Eyrie. זה לא מונע ממנו להיות אחד מאלבומי הרוק הטובים והמשמחים של הזמן האחרון

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
"פיקסיז". משהו השתנה לטובה
"פיקסיז". משהו השתנה לטובהצילום: Travis Shinn

שובל של תלונות וקובלנות משתרך אחרי ה"פיקסיז" לכל מקום שאליו הלהקה הולכת בשנים האחרונות. חלק מהתלונות מתמקדות במוזיקה עצמה. האלבומים שהלהקה הוציאה בגלגול הנוכחי שלה — אחרי הפסקה של יותר מ–20 שנה — נמדדו לעתים קרובות בהשוואה לאלבומים הפנומנליים, מפוצצי המוח לרסיסים של אושר, שה"פיקסיז" הוציאו בגלגול הראשון והמזהיר שלהם, בסוף שנות ה–80־תחילת שנות ה–90. אי אפשר לצאת טוב מההשוואה הזאת, והפיקסיז 2.0 אכן יצאו ממנה חבולים. הם גם ספגו גינויים על סגנון ההופעה הבלתי מתנחמד שלהם. אם בלאק פרנסיס, סולן ה"פיקסיז", לא מסתחבק אתנו מהבמה, אין ספק שהוא עושה את זה רק בשביל הכסף. זה היה קו המחשבה הנפסד של המתלוננים.

בהקשר המקומי נרשמו תלונות גם סביב עניינים לא קשורים למוזיקה ולסגנון הופעה. ב–2010 ה"פיקסיז" היתה אחת הלהקות הראשונות שנכנעו לאיומי הבי־די־אס וביטלו את בואן לארץ. הביטול עורר זעם ונשמעה אפילו קריאה להחרים את הלהקה, אם כי כשה"פיקסיז" באו לכאן ב–2014 איצטדיון בלומפילד התמלא כמדומה בכל מי שאי פעם אהב את הלהקה, בלי קשר לעמדה פוליטית. התלונה האחרונה, והמשעשעת ביותר, הועלתה בעיצומה של ההופעה השנייה של ה"פיקסיז" בישראל, ב–2017. ההופעה התקיימה באמפי קיסריה, מקום שאין בו ולא היתה מעולם מכירת אלכוהול. מעריצי ה"פיקסיז" אניני הטעם, שרובם לא היו קודם לכן בהיכל העממי של קיסריה, נדהמו לגלות שהם לא יוכלו לראות את להקתם האהובה עם כוס בירה ביד. ההלם היה עמוק, התלונות שטפו את הרשת. זה היה באמת רגע קשה.

On Graveyard Hill. מוות בשם השיר

בתור מי שרטן קלות על האלבום הראשון של ה"פיקסיז" בגלגולם העכשווי (ולא לגמרי בצדק בדיעבד) אני לא בטוח שיש לי זכות לומר את זה, ובכל זאת: יציאתו של האלבום החדש, Beneath the Eyrie, היא הרגע שבו חייבת להתנדף מן העולם ההתניה להתלונן על ה"פיקסיז". האם זה יקרה? נראה שלא. הביקורות שהתפרסמו בימים האחרונים במיטב העיתונים והאתרים חרצו ברובם שמדובר באלבום ככה־ככה. אולי הכותבים לא הקשיבו לאלבום עם כוס בירה ביד. אולי הם שכחו להפעיל את תוכנת ההגנה מפני וירוס "אבל זה לא מה שהיה פעם". כך או כך, אני חושב שהם טועים. Beneath the Eyrie הוא לטעמי לא רק האלבום הטוב ביותר של ה"פיקסיז" בגלגול הנוכחי, אלא גם אחד מאלבומי הרוק הטובים והמשמחים של הזמן האחרון.

הבעיה העיקרית של שני האלבומים הקודמים של ה"פיקסיז", "Indie Cindy" (2014) ו"Head Carrier" (2016), היתה שגם אם הם לא ביישו את הפירמה, וכללו כמות נאה של שירים טובים, ונשאו איתם חלק מהחותם המובהק של ה"פיקסיז", הם לא היו מספיק מאופיינים כיצירות עכשוויות, נבדלות מאוצרות העבר, ועל כן הפתרון הקל היה להגדיר אותם, עם כל האי־צדק שבדבר, על דרך השלילה המכבדת: "כן, אחלה, אבל זה לא מה שהיה פעם". 20 ומשהו השנים שנוספו לחברי ה"פיקסיז" מאז הגלגול הקודם לא קיבלו ביטוי ברור בצורה של שכבה אמנותית חדשה, בעלת אופי מזוהה, שהתכתבה עם השכבות הארכיאולוגיות מטמטמות החושים.

עטיפת האלבום
עטיפת האלבוםצילום: BMG / Infectious

באלבום החדש זה קורה. מורגשת תוספת חדשה ומאופיינת. המלה שמרחפת מעליה ומגדירה אותה במידה רבה היא "מוות". הגן המורבידי שולט בדנ"א של Beneath the Eyrie. זה ניכר בשמות של כמה מהשירים — Death Horizon, Los Surfers Muertos, On Graveyard Hill — וגם בתוך הטקסטים עצמם. המלים The valley of death מהדהדות בשיר This Is My Fate, ובפזמון המתלקח של On Graveyard Hill פרנסיס שר: I'm taking my last breath with each chapter and each verse. הוא מת בכל פעם שהוא כותב שיר.

This Is My Fate. מורבידי ושמח

השורה הזאת לא לגמרי מייצגת. השירים של ה"פיקסיז" לא היו אף פעם אישיים וריאליסטיים, והם לא נעשו כאלה עכשיו. פרנסיס לא שר בצורה ישירה על תודעת הקץ שלו באמצע העשור השישי לחייו. אבל תודעת המוות נהפכה אולי למכחול שאתו הוא מצייר את העולם הדמיוני של Beneath the Eyrie, עולם שנראה כמו איזו עיירת מערבונים ריקה וקודרת, שנהפכת מדי פעם באופן לא ברור לסביבה תת מימית, ואז חוזרת אל היובש ואל שיח הקוצים המתגלגל של עיירת המערבונים. אלבומים טובים זקוקים למקום שבו הם יכולים להתרחש ול־Beneath The Eyrie יש מקום כזה.

המוזיקה שהמקום הזה יוצר מבוססת כמובן על התחביר המוכר של ה"פיקסיז" — זה הרגע לומר שהגיטרה של ג'ואי סנטיאגו, מיסודות התחביר הזה, נשמעת נהדר — אבל יש במוזיקה צבעים שלא נשמעו בעבר אצל ה"פיקסיז". משהו השתנה בקולו של פרנסיס. הוא הנמיך והתעבה. זה הורגש בנגיעות קלות גם באלבומים הקודמים, אבל הפעם זה ממש בולט. יש באלבום אפילו הבלחות שגורמות לחשוב על קולות המעמקים של מארק לאנגן ולאונרד כהן. אלה מקרים חריגים, אבל אין ספק שפרנסיס מכוון את מיתרי הקול שלו נמוך מבעבר, והשינוי הזה צורב עמוק כמה מהשירים החדשים. הקשיבו לצורה שבה הוא שר את המלים a man condemned בשיר הנהדר Silver Bullet. צמרמורת.

Silver Bullet. בלאק פרנסיס שר נמוך מבעבר, עדיין - השיר נהדר

Silver Bullet הוא אחד מכמה שירים באלבום, שנפתחים בארפג'יו של הגיטרה — נגינה של אקורד בצלילים נפרדים ומדורגים. גם זה חידוש מעניין. הגישה של ה"פיקסיז" היתה תמיד אנטי־ארפג'ית. הם העדיפו סאונד פתאומי וחותך על פני מגע אטי ומדורג. אבל משהו יסודי השתנה אצלם, ועכשיו הם מרגישים שגישת הארפג'יו משקפת את מי שהם. היא לא סותרת בהכרח את הגישה ההפוכה, החותכת, שגם לה יש ביטוי, לפעמים באותו שיר. ב־Silver Bullet למשל יש הצלפת גיטרה חשמלית מענגת, שמחדירה חיידק של רעש אל תוך השקט המתוח.

"דניאל בון", לעומת זאת, הוא שיר יפהפה שכולו שקט. אצל "הפיקסיז" הצעירים היו איים של רוך בתוך ים הרעש, אבל מעולם לא היה להם שיר שבו הרוך שלט ברציפות במשך חמש דקות (כשחושבים על זה, בכל רפרטואר הלהקה בגלגול הראשון היה בסך הכל שיר אחד שנמשך חמש דקות). עכשיו יש שיר כזה, ולא רק רוך יש בו אלא גם תחושה אופורית של המראה, שקיימת בטקסט ומתורגמת נפלא למוזיקה. פרנסיס שט אל הירח, מביט למטה ומגלה שהשונית שנמצאת מתחתיו נראית כמו דניאל בון, דמות מיתולוגית בכיבוש הספר האמריקאי. אני לא באמת יודע על מה פרנסיס מדבר, אבל זה לא חשוב. אני מרגיש שאני נמצא אתו, על ענן משייט, מעל האוקיינוס העצום. לעוף עם הפיקסיז 2.0. לא חשבנו שנזכה.

"פיקסיז" — Beneath The Eyrie

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ