שירה מייקין - צרובה
שירה מייקין
עפרה חזה. "השיר הפך לנכס צאן ברזל"
עפרה חזה. "השיר הפך לנכס צאן ברזל"צילום: Alert / ullstein bild / Getty Im
שירה מייקין - צרובה
שירה מייקין

"הפוליטיקלי קורקט השתלט על חיינו", זעקה מגיבה אחת בטוויטר. "צנזורה! התחסדות מטופשת!" קרא אחר. "למה להוציא מהשיר את כל העוקץ?" תהה שלישי. "אסי דיין ועפרה חזה מתהפכים בקברם", ענה לו מישהו. "פשוט החריבו קלאסיקה", סיכמה מגיבה חמישית. פרשת "פרחה גייט" לא שככה בסוף השבוע, והרשתות החברתיות שצפו וקצפו מרגע שפורסם שהמלה "פרחה" הועלמה מגרסת הפסטיגל של השיר שכתב דיין והלחין צביקה פיק לעפרה חזה ב–1979. מהפסטיגל נמסר לתקשורת שגרסת הקאבר שמבצעת אנה זק נועדה להתאים את התכנים לילדים צעירים, ושצביקה פיק וליאור דיין, בנו של אסי, בירכו על המהלך. 

"שירים כמו 'שיר הפרחה' הם מסוג מוצרי התרבות שראויים להיות מסולקים מתוך שדה התרבות שלנו", אומרת חוקרת התרבות רחל גץ סלומון, ומבהירה כי על אף הצער על גניזתו של ביצוע מאת אחת הזמרות הגדולות שידענו כאן, היא מעדיפה שגם השיר המקורי לא יושמע יותר. "הנזק שהשיר הזה גרם לו הוא נזק לדורות. נזק שאנחנו סוחבות עד היום. לא צריך להזכיר כמה כאב טומנת בחובה המלה הזו לנערות ולנשים שצועקים להן את זה ברחוב כעלבון, כשגם לסבתא שלהן קוראים ככה. הערעור הוא מוחלט, פרחה היא הרי מישהי 'זולה', אבל לסבתא המכובדת שלך קוראים באותו השם. הקרע הזה הוא בלתי ניתן לאיחוי". לדעתה זו טעות להתייחס למלה "פרחה" כבעיה מזרחית גרידא. "התיוג של הפרחה כבחורה מזרחית וזולה, קלת דעת וקלה להשגה ולתמרון היה מעשה איום לא רק לנשים מזרחיות, אלא לחברה הישראלית כולה", היא מסבירה. "כשגבר כותב שיר על הפרחה, בעצם הוא אומר, 'אני זה שמסתכל עליכן, ואני זה שממיין אתכן, ואני יכול להחליט מי זנותית יותר, מי הגונה יותר, מי יפה יותר וכו'. כל עוד המבט הגברי הזה הוא שמחליט ומסווג ומסנן וקורא לנו בשמות — כולנו יצאנו נפסדות. ולא רק אנחנו כנשים אלא החברה כולה".

גם לבנת בן חמו, שדרנית ועורכת מוזיקלית בגל"צ וגלגלצ, מברכת על המהלך של הפסטיגל. "סו וואט, אז הורידו את המלה", היא אומרת. "אני לא שמרנית, ואני חושבת שתרבות זה דבר דינמי וכך גם השפה שלנו. זה בסדר גמור שהדור הצעיר יקבל גרסה שלא מטמיעה משמעויות גזעניות כלפי נשים מזרחיות". בן חמו מודה שבתוכניות שהיא עורכת ברדיו היא מעדיפה לשים שירים אחרים של חזה, כמו "חי" ו"התחדשות", שהם לא פחות יפים בעיניה. "אני לא אמחק את השיר, אבל פחות נוח לי לשדר אותו. יש לי גם עקצוצים עם שירים כמו 'כשאת אומרת לא' או 'שרמוטה פוריטנית'". עם זאת, זה בסדר גמור מבחינתה שהשיר המקורי עדיין משודר. "הוא הפך לנכס צאן ברזל ואי אפשר להתעלם ממנו. הוא כל כך חזק מבחינת ההפקה והביצוע. גם המלים תפסו איזו הוויה שהיתה שיקוף של המציאות בעיני אנשים בזמן ההוא. לא סתם הוא הצליח. הצעירים שישמעו את הגרסה החדשה בפסטיגל יוכלו למצוא את המקור ביוטיוב, ואז ישאלו את ההורים ויתפתח דיון מבורך. זה דבר טוב, שמראה על דינמיות והתפתחות ותיקון".

המנון הדייט־רייפ

לא רק בישראל משנים יצירות שנויות במחלוקת מן העבר כדי שיתאימו לאקלים התקין פוליטית של 2019. בסוף השבוע עלתה ליוטיוב גרסה חדשה שיצר ג'ון לג'נד לשיר כריסמס אהוב ובעייתי, Baby Its Cold Outside, שכתב והלחין פרנק לסר ב–1944. השיר זכה בפרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר אחרי שהופיע בסרט Neptune’s Daughter מ–1949. מאז זכה לשלל גרסאות כיסוי, בין היתר של דין מרטין, אלה פיצג'רלד, ליידי גאגא, טום ג'ונס ואפילו ויל פארל וזואי דשנל בסרט "אלף". השיר, דיאלוג בין גבר ואשה, ספג ביקורת בשנים האחרונות בשל הסיטואציה הבעייתית שהוא מתאר — גבר לוחץ על אשה להישאר בלילה, אפילו שהיא בפירוש מסרבת, והיו שהכתירו אותו כ"המנון הדייט־רייפ" בגלל החלק שבו האשה תוהה, "תגיד, מה שמת לי במשקה?" שורה שקיבלה משמעות חדשה במערכון מקריפ במיוחד של "סאות' פארק", שבו ביל קוסבי וטיילור סוויפט מבצעים את הדיאלוג. בשנה שעברה הודיעו כמה תחנות רדיו בארה"ב שהן אוסרות על השמעת השיר בשל תלונות מאזינים.

בדואט החדש שמבצע לג'נד עם עמיתתו לצוות השופטים בתוכנית "דה וויס", קלי קלרקסון, הותאמו המלים לעידן "מי טו". למשל, המשפטים מהשיר המקורי "אמא שלי תתחיל לדאוג (יפיופה, למה את ממהרת?) / אבא שלי יתחיל להתעצבן (תקשיבי לאש המתפצחת באח)" הוחלפו ב"אמא שלי תתחיל לדאוג (אקרא למונית ואבקש שימהרו) / אבא שלי יתחיל להתעצבן (רגע, למה את עדיין גרה עם ההורים?)" בחלק אחר, כשדמות האשה אומרת שאולי בכל זאת תשתה עוד משקה אחד, המחזר העקשן עונה לה: "זה הגוף שלך והבחירה שלך".

מיילי סיירוס עשתה מהלך דומה בשנה שעברה, כשהחליטה לבצע כמה תיקונים לשיר הכריסמס הקלאסי "סנטה בייבי" בתוכנית הלייט נייט של ג'ימי פאלון. בקלאסיקת החג שיצאה ב–1953 פונה אשה לסנטה קלאוס ומספרת לו שהיא מעוניינת לקבל יאכטה, מכונית עם גג נפתח, פרוות צוֹבֶּל ותכשיטים מטיפאני מפני שהיתה "ילדה טובה". סיירוס הצביעה על כך שהמלים מרמזות שתמורת המתנות, האשה בשיר תקיים עם סנטה יחסי מין. "תקשיב סנטה למה שאני אומרת, החבר הכי טוב של האשה הוא שכר שווה / תפסיק להפריע לי כשאני מדברת אליך, ואל תשלח לי תמונות של הז** שלך", שרה סיירוס. "סנטה בייבי, אשמח ממש שאיזה אידיוט לא יתפוס לי את התחת בעבודה / תגיד לאפס להעיף הלילה את הארובה... אני יכולה לקנות לעצמי את כל הדברים הארורים האלה".

גם קלאסיקות אנימציה של דיסני עברו טיפול דומה בשנים האחרונות, ובגרסאות הלייב־אקשן שלהן הוסרו סצינות ודמויות שמנציחות דעות קדומות וסטריאוטיפים גזעיים ומגדרים שלא מקובלים היום — למשל חבורת העורבים ב"דמבו", שמבטאים סטריאוטיפים פוגעניים על שחורים (לאחד מהם אשכרה קוראים ג'ים קרואו), צמד החתולים הסיאמיים ב"היפהפייה והיחפן", שמשוחחים במבטא מזרח אסייתי מוגזם, או שיר הפתיחה ב"אלאדין" שמקבע תפישות אוריינטליסטיות על המזרח התיכון. לעומת זאת, בשירות הסטרימינג החדש של האולפנים, "דיסני פלוס", בחרו בגישה אחרת ובמקום לצנזר את הקטעים הבעייתיים בסרטים המקוריים הוסיפו שקופית שמזהירה כי הם עלולים להכיל "תיאורים תרבותיים מיושנים". גם לפני סרטים מצוירים ישנים של האחים וורנר יש הערת אזהרה דומה, אם כי מפורטת יותר: "הסרט המצויר שאתם עומדים לצפות בו הוא תוצר של זמן אחר. הוא עשוי לבטא דעות קדומות גזעניות שהיו שכיחות בחברה האמריקאית. התיאורים הללו אינם מקובלים היום, וגורמים לעוול. הם מוצגים כפי שהיו כשנוצרו במקור, מכיוון שלנהוג אחרת יהיה כמו לטעון שהדעות הקדומות הללו מעולם לא היו קיימות".

עדכון תרבותי

הספר "שירים אסורים" של יעל פטקין, שיצא לאור ביוני האחרון בהוצאת איפאבליש, עוסק בסוגיית הצנזורה במוזיקה הישראלית. פטקין טוענת ש"שיר הפרחה" לא עבר עדכון תרבותי, אלא צנזורה לכל דבר. הוא גם לא השיר העברי הראשון שעובר טיפול 10,000 כדי להתאים לרגישות תרבותית כזו או אחרת. בספרה, תוצר של עשר שנות מחקר, היא אספה מאות דוגמאות לשירים שצונזרו בגלל מלים שהוגדרו כבעייתיות — משנות ה–30 ועד ימינו. חלקם צונזרו על ידי הממשל, אחרים על ידי דמויות פוליטיות או צבאיות, עמותות או אפילו אזרחים שהתלוננו — את כולם היא מגדירה "סוכני תרבות", מעין שומרי סף שעומדים בשער וחושבים שיש להם סמכות להחליט מה נכון ומה לא נכון לציבור הישראלי לשמוע. יש כמה סוגי צנזורות, היא מסבירה: אפשר להעלים את השיר לגמרי, להגביל את השמעתו ברדיו לשעות מסוימות או לשנות את המלים שלו.

עטיפת ספר שירים אסורים
צילום: עיצוב העטיפה: אורית - עיצוב גרפי ומיתוג

את השירים המצונזרים חילקה פטקין לשש קטגוריות שחוזרות על עצמן בשמונת העשורים האחרונים: פוליטי (השיר "כלניות" צונזר בימי המנדט, וכך גם "הסלע האדום" ושירי "מלכת אמבטיה"), צבאי ("עניין של הרגל" של אלונה קמחי ויזהר אשדות, בטענה שהשיר בז לחיילי צה"ל), רגישות חברתית (למשל "שיר לשלום", שנטען כי הוא פוגע במשפחות שכולות), דת ("יחזקאל" של "החלונות הגבוהים", שמלותיו "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא" פגעו ברגשות הציבור הדתי), מוסר ("האשה שאיתי" של דייוויד ברוזה, שהמלה "זיונים" צונזרה ממנו בפיפס, או "אני ושולה בחצר" שמלותיו שונו מקצה לקצה כדי שישודר בטלוויזיה החינוכית) ושפה (במקרים של שגיאות לשון, כמו עם השיר "רוקד לכל הבנות" של אפרים שמיר, ששונה ל"רוקד לקול הבנות").

היו גם מקרים שבהם היוצרים החליטו בעצמם לשנות את מלות השיר שכתבו. דן אלמגור החליט לתקן את מלות "כשאת אומרת לא", שכתב ל"התרנגולים" ב–1962, אחרי שהסנגור במשפט פרשת האונס בקיבוץ שמרת ב–1993 השתמש בפזמון המפורסם כדי להגן על הנאשמים שהורשעו בהמשך באונס קבוצתי בנערה בת 14. בפסק הדין התייחס לכך השופט מישאל חשין וכתב כי "אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג. ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאשה אומרת ‘לא', היא מתכוונת ל'לא'". אלמגור הסביר בעבר ל"הארץ" כי "בשנות ה–60 בכלל עוד לא דיברו על דברים כאלה. מאוחר יותר, כשצוטט השיר במשפט שמרת, נחרדתי. ששיר שלי ישמש הצדקה וכיסוי לאנשים שאונסים? זה החריד אותי".

יעל פטקין סופרת
יעל פטקין צילום: נעמה בן שמחון

פטקין אומרת שהתכונות שמכעיסות את הציבור בשיר כזה או אחר משתנות בהתאם לרוח הזמן. "הכל נזיל וגמיש, החברה שלנו משתנה וכך גם הערכים שלנו. דברים שעברו בעבר היום נראו לנו מגוחכים, וזו טיבה של תרבות". למשל, היא מסבירה, בשנות ה–50 וה–60 לא היתה שום בעיה לשדר שירים שעולבים בפוליטיקאים, אבל היום שירים כאלו נתפשים כבעייתיים. כך, כשיצא האלבום "הבילויים" ב–2003, נמתחה ביקורת חריפה על השיר "שאול מופז", המתאר את הרמטכ"ל אז נוסע במזחלת ומחלק איברים קטועים של חיילים להוריהם.

רחל גץ סלומון
רחל גץ סלומוןצילום: אור שטרית

האם גם במקרה של "שיר הפרחה" מדובר בצנזורה לכל דבר, מהסוג שיכול להיכנס לקטגוריות שניסחה פטקין? בעיניה, מדובר בצנזורה לכל דבר ו"שיר הפרחה" נע בין קטגוריית רגישות חברתית לקטגוריית המוסר. "בוודאי שזו צנזורה", היא אומרת. "היוצר בא לכתוב משהו מסוים, ואז כופים עליו משהו חיצוני. יש פה כפייה של ערכים ספציפיים שאולי לא מתאימים לשאר החברה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כחברה אם זה מתאים לנו או לא. התהליך מבורך כל עוד זה תהליך שעוברת החברה, ולא מוכתב על ידי אדם אחד שמכריע בשביל ציבור שלם מה לגיטימי ומה לא". לדבריה, נוצר דיון שהוא גדול מהשיר הספציפי והגרסה החדשה שלו בפסטיגל. "האם גם ב–2019 יש בעיה עם המלה 'פרחה'? זו עדיין מלת גנאי? שנים השיר הזה היה בכל מקום, אחר השירים הכי אהובים ומוכרים בזמר העברי. עשרות שנים הוא לא נתפש כעוול, ועכשיו פתאום זה כן? למה דווקא עכשיו, ב–2019, השיר מפריע לציבור? זה דיון שצריך לקיים".

לבנת בן חמו
לבנת בן חמוצילום: הילה שילוני

התחלה של הכרה

לעומתה, גץ סלומון מסתייגת מהמלה צנזורה ומבהירה כי העלמת המלה "פרחה" אינה דומה למקרים אחרים של צנזורה. "יש הבדל מאוד משמעותי בין לדבר על מושג תרבותי או סמלים דתיים כמו הנביא יחזקאל, לבין פגיעה ממשית בזהותן של נשים שחיות בינינו היום", היא אומרת. "הורדת המלה 'פרחה' זו לא צנזורה. זה תיקון. זו התחלה של הכרה באיזשהו עוול. אפשר לראות בזה בשורה חדשה בחברה הישראלית, שמבקשת להתבונן בשדה התרבות שלה ובמוצרי התרבות שלה ולהתחיל לקיים עליהם סוג של דיון. האם ראוי שתעמוד זמרת ותשיר בפני ילדות וילדים את השיר 'אני פרחה'? איך נמשיך לסבול את נקודת המבט הגברית שמכתיבה לנו איך קוראים לנו ולמה. כבר לא רלוונטי לקיים את הדיון הזה. הוא נחלת העבר. עם כל הסכנות שיש בעידן הפי־סי, יש בו גם מתנות מסוג כזה — שהוא נותן לחברה לנסות לתקן ולו במעט עוולות מאוד חמורות שנעשו פה כלפי מגזרים שלמים, כלפי חברות שלמות וכמובן כלפי נשים".

גם בן חמו לא מתרגשת מהביקורת על המהלך. "כל מי שנחרד מהסרת המלה 'פרחה' פשוט חושש מהשינוי של הסדר הקיים", היא אומרת. "מזיזים להם את הגבינה והם רואים שסדרי עולם משתנים, 'מי טו' התפתח בטירוף וקבע סטנדרטים חדשים. משה איבגי נעלם, קווין ספייסי נעלם. המתנגדים פוחדים שמשהו ידבק בהם. זה מפחיד ואני מבינה את זה. השינוי קורה נורא מהר. הם כבר לא יכולים לעשות מה שבא להם, הכללים משתנים. לטווח הרחוק זה לטובת כולנו".

האם "שיר הפרחה" הוא רק סנונית מבשרת של מגמה רחבה יותר, או שמא מדובר במקרה חד־פעמי? לא חסרים שירים עבריים שלא עוברים את מבחן מי טו: "פנקס הקטן" שכתב אלמגור והלחין מתי כספי ב–1970 כולל את השורה "יום אחד הופיע ג'ק ספסר ההימורים, ברנש די מסוכן, וחבט בכל כוחו בהוד מעלתה ישר בלקקן. כל האזרחים אותה השאירו לבד, טוב למי יש זמן?"; ב"אבניבי" מ–1978 שר יזהר כהן "והבנות המסכנות סבלו, המתוקות הן רק מכות קיבלו"; וב"שיר היורה" של יהונתן גפן ודני ליטני מ–1976 מופיע המשפט: "אתמול אספתי טרמפיסטית יפה, שאלתי 'לאן?' והיא אמרה לי לחיפה, היא לא הסכימה להוריד את החולצה, אבל אני ידעתי מה שהיא רוצה, אז יריתי בה".

פטקין לא חושבת שאנחנו הולכים לשם. היא מצביעה על השיטה הנהוגה בארה"ב מאז שנות ה–70: מוזיקאים מקליטים מראש שתי גרסאות לשירים מסוימים — אחת רגילה, והשנייה מצונזרת. "אולי, כשהרגישות של החברה תעלה עוד יותר, זה יצדיק הקלטת שתי גרסאות מראש", היא אומרת. "זה יכול להיות פתרון מעניין. זה עדיף בעיני מאשר מקרה שבו יוצר יפרסם שיר וחנוך רוזן (במאי הפסטיגל, ש"מ) יגיד שזה לא מקובל עליו".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ