פרידה ממארי פרדריקסון — קול שמתנחל באוזן

החלק הנשי של הצמד "רוקסט", שמתה אתמול מסרטן במוחה, תמיד ייקח את ילידי שנות השבעים והשמונים למסע בזק מתקתק ישירות לשנות ההתבגרות שלהם

אמנון הררי
אמנון הררי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מארי פרדריקסון מרוקסט
מארי פרדריקסון. פופ שוודי בגרסתו המזוקקת ביותרצילום: BRITTA PEDERSEN / dpa / AFP
אמנון הררי
אמנון הררי

מארי פרדריקסון, סולנית "רוקסט" שמתה השבוע מסרטן, לא היתה הזמרת הטובה מכולן. הצמד שבמסגרתו התפרסמה הצליח מאוד אמנם, אבל בוודאי לא היה ההרכב השוודי המצליח בכל הזמנים. היו ל"רוקסט" להיטים גדולים, אבל בשום שלב, גם בשיא פריחתו בשנות התשעים המוקדמות, הוא לא היה ההרכב המצליח ביותר בעולם. ובכל זאת, יש משהו שצובט בלב במותה של פרדריקסון (והלכה למעשה של "רוקסט"), כי היה משהו בשירים שלה ושל שותפה פר גסל שהצליח להיצרב בלב של כל מי שגדל מוקדם מספיק כדי לחוות את שנות השמונים והתשעים. בחלק מהמקרים, אפילו יותר מאמנים גדולים, מעמיקים וחשובים מהם שמתו בשנים האחרונות.

פרדריקסון וגסל היו שני אמנים מוכרים בזכות עצמם עוד לפני שהתאחדו לצמד המצליח "רוקסט". פרדריקסון הוציאה כמה אלבומי סולו משלה וגסל, ייבדל לחיים ארוכים, היה סולן להקה משלו, שזכתה להצלחה מסחרית נאה בשוודיה. אבל פופית, תעשייתית, מנהלי הלייבל שלהם חשבו שיותר הגיוני להקים הרכב זוגי. זה לא מקרי; פרדריקסון, גסל ו"רוקסט" שלהם יצאו מהגראונד זירו של הפופ העולמי — תעשיית המוזיקה השוודית, זו שהצמיחה את אבבא, את אייס אוף ביס ואת יורופ, וגם מפיקי־על כמו מקס מרטין, סבן קוטצ'ה ורמי יאקוב — שמות שאולי לא אומרים הרבה לקהל הרחב, אבל את האמנים ששרים את הלהיטים שהם יצרו הקהל מכיר היטב, מבריטני ספירס והבקסטריט בויז, דרך טיילור סוויפט ועד אריאנה גרנדה.

השוודים עושים הרבה דברים מצוין, אבל את המוזיקה הפופולרית, זו שמבוססת על מתודולוגיה מובנית וברורה, מדעית כמעט, הם עושים טוב מכולם ומחנכים לכך דורות כבר מבית הספר. "רוקסט" היתה הפופ השוודי בגרסתו המזוקקת ביותר — לא מתיימר להבריק בטקסטים, לא מנסה לשנות עולמות, אבל נכנס לך לתוך האוזן, מתנחל שם ונותן לך פסקול לרגעים קטנים בחיים. במיוחד כשאתה גדל ומתבגר, אבל גם בהמשך החיים.

בשביל ילידי שנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים כולן, "רוקסט" היתה הפסקול של ההתבגרות המיינסטרימית — זו שלא בהכרח היינו ממציאים לעצמנו אם היתה ניתנת לנו הבחירה, אבל זו שמאוד ניסינו לסגל לעצמנו. כל יליד אייטיז מוקדמים נזכר בריקוד הסלואו הראשון שלו במסיבת כיתה כשהוא שומע את "Listen To Your Heart". הקלידים בהתחלה, המבנה המתמטי־כמעט של המלודיה, הדביקות והשמאלץ שעוטפים אותו מכל כיוון — כל אלה הפכו את השיר ל"בלדת על", כמו שהגדיר זאת גסל בעצמו בדיעבד. כמה שנים אחרי שיצא השיר גסל אמר שהוא ופרדריקסון ניסו לראות עד כמה יוכלו למתוח את הציפייה האמריקאית — החשובה מכולן כשמדובר במוזיקת פופ — למלודיה "מוגזמת", בלתי מתנצלת. הניסוי של שני מדעני הפופ הצליח, ושלח את שירם למקום הראשון בבילבורד האמריקאי, גבוה אף יותר מהישגיהם בסקנדינביה.

כל ילידת סבנטיז מאוחרים נזכרת בנער הראשון שלקחה לסרט כשהיא שומעת את "It Must Have Been Love", שיר הנושא של הסרט "אשה יפה". כאן כבר היה מדובר בשיר שכשיצא לראשונה, עוד כשיר כריסמס שוודי, נחל הצלחה יחסית ומקומית בלבד. אבל סיומו של הסיפור, כמו בסרט, היה שמח בהרבה. אם הצמד פרדריקסון־גסל היה המקרה המייצג והמובחן ביותר של מיינסטרים בניינטיז המוקדמות, הצמד ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר היה כנראה המקבילה הקולנועית שלהם. אם שיר הנושא של הסרט הוא הלהיט הכי גדול של הלהקה בכל הזמנים וגם הבלדה הכי מזוהה עם הניינטיז, זה בין היתר בזכות העובדה שאולי זה סרט הניינטיז המייצג מכולם — רומנטי, מתוק, מופרך, עתיר כוכבים, משטיח ומטאטא דילמות מוסריות ושופע ציטוטים זכורים. בגרסתו המחודשת, יחד עם הסרט, השיר כבר טיפס למקום הראשון בבילבורד האמריקאי וגם במצעדים בקנדה, אוסטרליה, אירופה וישראל, מכר חצי מיליון עותקים בארצות הברית לבדה ומיליונים ברחבי העולם.

"רוקסט" המשיכה להקליט, להופיע, להצליח ולגרוף פרסים ואלבומי פלטינה, בעיקר עם להיט הענק הרוקי־יותר "Joyride", וגם עם "How Do You Do!", "Sleeping In My Car" ו־"Wish I Could Fly" בשנות התשעים. גם בעשורים האחרונים, אף שבקהל הישראלי כבר נשכחה, "רוקסט" המשיכה להקליט ולהופיע בפני קהלי ענק, שנים ארוכות אחרי שכבר אובחן הגידול במוחה של פרדריקסון, שבו נלחמה שנים רבות עד שגופה נכנע לבסוף.

שנות השיא של "רוקסט", נניח 1988–1992, היו גם שנות השיא של תרבות הפופ המיינסטרימית. לשנים האלה יהיו כנראה אנדרטאות מוזיקליות מפוארות יותר מהשירים של הצמד, אבל ספק אם תהיה אנדרטה מדויקת יותר, פס־קול היסטורי. בשביל הילד ממסיבת הכיתה והילדה שלקחה את הקראש שלה לסרט, שניים שהפכו מאז למבוגרים משעממים, שנוחרים בבוז לפופ "ולמה שנהיה ממנו" (כי זה מה שהמיינסטרים מחייב אותם כעת להגיד), הקול של פרדריקסון יהיה לנצח מסע בזק מתקתק, מדויק ובלתי מתנצל ישירות לרגע מסוים בניינטיז.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ