אני ואני ואני: הפופ הישראלי הגיע לשלב הפייסבוקיזציה

הסינגלים האחרונים של "התקווה 6" וחנן בן ארי מסמלים תופעה חדשה בפופ הישראלי: שירים בשפה דיבורית שספוגים בהאדרה עצמית ונשמעים כמו עוד פוסט בפייסבוק

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חנן בן ארי בהופעה. בפוסט מזמר אין מקום לליריות
בן שלו
בן שלו

הפופ הישראלי, כמו רוב הצרכנים שלו, חי ברשתות החברתיות. יוטיוב ושירותי הסטרימינג הם הפלטפורמות שנושאות את המוזיקה, וגם לרדיו יש עדיין תפקיד חשוב, אבל ההפצה של השירים אל הקהל נעשית בשנים האחרונות במידה רבה מאוד באמצעות פייסבוק ואינסטגרם. זאת הזירה הדינמית והמהירה ביותר להעברת תוכן, מוזיקלי ואחר. הרשתות החברתיות הן גם המקום שבו מוזיקאים מתקשרים עם הקהל שלהם, מקבלים ממנו פידבק מיידי ונהנים מהאהבה שהוא מרעיף עליהם. יש כמובן מוזיקאים שמחוברים פחות לרשתות — זה עניין של גיל ושל מבנה אישיות — אבל באופן כללי לא יהיה שגוי לומר על הזמרים והזמרות שלנו שכולם בפייסבוק.

המציאות הזאת, שבה כלכלת הפופ מוברגת בצורה עמוקה כל כך לתוך הרשתות החברתיות, לא יכולה שלא להשפיע על היצירה האמנותית. המדיום נעשה המסר. זה היה רק עניין של זמן עד שההוויה של הרשתות והשפה של הרשתות יתחילו לחלחל אל השירים ולעצב אותם בצלמן. התהליך הזה מתרחש בעצימות נמוכה כבר כמה שנים. נדמה שעכשיו הוא עולה אל פני השטח. אפשר לקרוא לזה הפייסבוקיזציה של שיר הפופ הישראלי — הפיכתם של יותר ויותר שירים למעין פוסטים מזמרים.

"לחזור הביתה" של "התקווה 6". אין מספיק חומרים שירוממו את השיר אל מעל לשטחיות של הפוסט

המחשבה הזאת עלתה לפני כמה שבועות, כשבגלגלצ התנגן "לחזור הביתה", הסינגל האחרון של "התקווה 6". "אני אוהב למצוא את הרגע שלי לברוח / לנסוע יום יומיים, לאוורר תאים במוח / אני אוהב את הדרכים ואת הזמן שלי בחוץ / לילה בצפון, צימר בקיבוץ". סולן "התקווה 6", עמרי גליקמן, שר את המילים האלה בחצי־דיבור, וכעבור זמן קצר עובר לשירה ומגיע לפואנטה: "אבל הכי אני אוהב לחזור הביתה / אחרי שלא הייתי כל הלילה / למצוא את השלווה שאני חי בה / לפשוט מעלי את החיים / איך אני אוהב לחזור הביתה / ללב של האישה שאני חי איתה / להחזיר את השפיות שלי אלי כבר / את כל הרגעים הרגילים / איך אני אוהב לחזור הביתה".

שירים שאומרים את המובן מאליו הם לא דבר חדש. גם לא שירי "אני ואני ואני" שבהם הזמר מתבשם מחייו הטובים. שלא לדבר על כך ששירים חצי־דיבוריים הם כמעט הנורמה בעידן שבו ההיפ־הופ מאוד דומיננטי. אז מדוע "לחזור הביתה" נשמע כמו חציית קו — יצור כלאיים חדש בין שיר לבין פוסט בפייסבוק? אולי בגלל שכל הפקטורים האלה מצויים בו ביחד: גם מובן מאליו, גם אני ואני, גם מתבשם מעצמו, גם דיבורי. יש כאן את כל החומרים שאנחנו מוצאים ב–95 מתוך 100 הפוסטים שאנחנו קוראים כל יום, ואין כאן מספיק חומרים שירוממו את השיר אל מעל לשטחיות של הפוסט ויקנו לו תוקף אמנותי מובהק. למשל מנגינה יפה. או קצביות אטרקטיבית. או דימוי מפתיע. משהו שאי אפשר למצוא בפייס.

"אמן על הילדים" של חנן בן ארי. הוא עושה Share, והוא יקבל המון לייקים

דוגמה נוספת לפייסבוקיזציה של שיר הפופ הישראלי התקבלה בתחילת השבוע, כשחנן בן ארי הוציא את הסינגל "אמן על הילדים". זה מתחיל כך, והפעם לא בחצי־דיבור אלא בדיבור כמעט מלא: "איך הזמן הוא טס, זה לא נתפס שאני אבא / מקיץ מן הילדות אל המציאות שאני חי בה / זוכר איך אחרי שלושה נגמר האוויר / אמרתי חכי, אמרת לי תראה, הם קצת יגדלו ותבין". בהמשך בן ארי אומר על ההורות שלו כך: "רוצה להיות שם בשבילם בדיוק כמו שהבטחתי / לשבת בסופו של יום, לדעת שהצלחתי / בינתיים סופר ניצחונות קטנים, מבסוט שלא ברחתי / לשירותים או למחשב, פשוט עצרתי והקשבתי".

גם השיר של בן ארי, כמו זה של "התקווה 6", עוסק בקן המשפחתי בצורה בנאלית, בנימה של שביעות רצון (שמנוקדת בביקורת עצמית), ובמבע דיבורי. זאת בדיוק השפה של פוסטים בפייסבוק, והיא מודגשת ביתר שאת כשמשווים את "אמן על הילדים" ללהיט מלפני כמה שנים, שעסק באותו נושא אבל יצא בתקופה שבה השפה של הרשתות החברתיות לא דבקה עדיין בתחביר של הפופ: "ילד של אבא" של מוקי.

מוקי עם "ילד של אבא". מדבר בשפה הסטנדרטית של שירי הפופ

בלי לסנגר על "ילד של אבא", ובעיקר על הדביקות של הטקסט שלו, זהו שיר שמדבר בשפה הסטנדרטית של שירי הפופ: מנגינה קליטה שבתוכה זורמות שורות טקסט קצרות. ל"אמן על הילדים" יש DNA שונה לחלוטין. השורות ארוכות, מדוקלמות, כמעט שאפשר לראות אותן כתובות על מסך. המנגינה מגיעה רק בפזמון, כמין תוספת. היא לא המנוע של השיר. המנוע הוא השיתוף: החשיפה הישירה, הנרגשת, של הרהורי לבו הנדושים למדי של בן ארי. הוא עושה Share, והוא יקבל המון לייקים.

ב"ילד של אבא" יש רגע של חסד שבו השיר יוצא מהשבלונה ומצמיח להרף עין כנפיים ליריות: "כי זמן לא עוצר, הוא עף, נשרף, מסך עשן". ב"אמן על הילדים" אין שום חסד כזה. בפוסט מזמר אין מקום לליריות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ