הזמרת ריקה זראי מתה בגיל 82

זראי התגוררה בצרפת מאז שנות ה-60. היא שיתפה פעולה עם שארל אזנבור וז'אק ברל, ועם שיריה הזכורים נמנים "גן השקמים" ו"קול אורלוגין". היא גם כתבה את הספר "הרפואה הטבעית שלי", שהיה לרב מכר

ניצן פינקו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ריקה זראי
ניצן פינקו

הזמרת הישראלית ריקה זראי, שהתגוררה בצרפת מאז שנות ה–60 וזכתה להצלחה גדולה באירופה ובישראל, מתה אתמול לפנות בוקר (בין שלישי לרביעי) בגיל 82. בין שיריה הזכורים: "גן השקמים" ו"קול אורלוגין". מטעם שגרירות ישראל בצרפת נכתב בטוויטר: "היא שרה על ישראל וירושלים בתשוקה ובמסירות. היה לה אחד הקולות היפים ביותר". שגריר ישראל בבלגיה ציין כי זראי היתה "שגרירה אמיתית של השירה הישראלית באירופה במשך שנים רבות".

זראי נולדה כריקה גוזמן בפברואר 1938 בירושלים. אחרי לימודי פסנתר באקדמיה למוזיקה וחינוך בבית המדרש למורים, עבדה כמורה לפסנתר בעיר. היא נישאה למלחין יוחנן זראי, ניצול שואה יליד הונגריה, ובשנת 1959 נולדה בתם יעל. הזוג הגיש יחד תוכניות רדיו בקול ישראל, "תו לכל מכתב", שהוקדשה לשירים ששלחו ילדים, ו"צליל וצבע".

בשנות ה–60 פרצה לתודעת הקהל, הופיעה במחזות זמר ובהצגות רבות, בין השאר בתיאטרון הקאמרי והבימה. תיאטרון האוהל העלה את ההצגה "חמש חמש" שכתב והלחין זראי, ובה ריקה זראי התקבלה לתפקיד הראשי. בצה"ל שירתה בלהקת פיקוד מרכז כמדריכה קולית, ושם למדה כיצד להגיש טקסט.

זראי שרה בצרפתית, עברית, גרמנית ואנגלית. היא הופיעה עם ז'אק ברל, וב–1964 שיתפה פעולה עם שארל אזנבור בשירים Le Temps ו־Et Yet. להיטה הגדול ביותר היה "קאזאצ'וק", גרסה צרפתית לשיר הישראלי ממקור רוסי, שיצאה ב–1969.
באותה שנה עברה זראי תאונת דרכים קשה, ממנה התאוששה לדבריה בזכות רפואה טבעית. בעקבות האירוע כתבה את הספר "הרפואה הטבעית שלי", שתורגם על ידי אביטל ענבר ויצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות" ב–1986. הספר היה רב מכר, אך הפך את זראי לדמות שנויה במחלוקת בקהילה הרפואית, בעיקר בשל התנגדותה לתרופות לטיפול בסרטן ובאיידס. בהמשך כתבה ספרים נוספים בנושא הרפואה הטבעית.

ב–2008 היא לקתה בשבץ, שהוביל לשיתוק בפלג גופה השמאלי. היא נעדרה שנים רבות מהבמות, עד שבפברואר האחרון הופיעה בפריז וביצעה את שירה "פראג" לקול תשואות הקהל.

יורם רותם, עורך המוזיקה הראשי של גלי צה"ל, שעורך את התכנית "ארבע אחר הצהריים", עבד רבות עם זראי. "היא תכננה לבוא לארץ לפני כמה חודשים, עוד לפני הקורונה. היא התראיינה ליואב גינאי בגלי צה"ל וסיפרה על כך, אבל לדבריה הביטוח לא נותן לה, בגלל האירוע המוחי שחוותה. כל הפסטיבלים רצו שהיא תגיע ותתארח אצלם. השיר 'ביתי' שלה הוא על זה שהבית שלה בעצם כאן, למרות שהיא גרה בצרפת, למרות שהיא מצליחה. היתה לה פה משפחה והיא תמיד רצתה להגיע לבקר".

"היא היתה לא רק זמרת נהדרת, אלא אישיות צבעונית מאוד שידעה איך לספר סיפורים והיו לה חיים עשירים. היא עשתה קריירה בצרפת. יש הרבה שמספרים על הקריירות הצרפתיות שלהם, אבל היא היתה כוכבת בצרפת, ולא רק בארץ", מסביר רותם. "היא התנהגה כמו כוכבת, אבל נתנה לך הרגשה שהיא נהנית לשתף אותך ולספר לך. אישה לבבית עם קסם אישי אדיר. דיווה במובן החיובי של המילה".

לדברי רותם, הנסיעה לצרפת היתה חיונית עבור התפתחות הקריירה של זראי. "היא הבינה שהארץ קטנה ובצרפת יהיה יותר ביקוש לסגנון הקברטי שהצטיינה בו. בארץ זה לא היה מפותח אז. היו פה להקות צבאיות והיא רצתה יותר. היא ידעה לבטא את המילים, הרגשות. היא גדלה על תרבות של שירה ברורה, של זמרות גדולות, מרלן דיטריך למשל, והביאה את אירופה לארץ. ההופעות שלה עם יוחנן זראי, שליווה אותה בפסנתר, היו הופעות קברט, שלא היו אז כל כך בארץ. שנסון הוא שיר שמספר סיפור, והשירים שלה סיפרו סיפור. זה חלק מהסוד שלה. זה נשמע כאילו היא שרה לך באוזן".

רותם מזכיר כי זראי הביאה את שירי ישראל אל העולם, ובהם למשל "הבה נגילה" בעיבוד עכשווי, שהיה להיט בדיסקוטקים. "היא ידעה להמציא את עצמה מחדש. זמרים שמתבגרים נתקעים לפעמים על הסגנון הישן שלהם, והיא הביאה את השיר  'קאזאצ'וק' לפריז. היתה לה יכולת לאמץ שירים מתרבויות אחרות. במשך שנים רקדו בצרפת את 'הבה נגילה' בכל הדיסקוטקים הכי גדולים, בזכותה. אבי בניהו, מפקד גל"צ לשעבר, אמר לי פעם שהוא עוצר את האוטו בצד הדרך ובוכה כשהוא שומע את השיר 'סופו של קיץ'. השירים שלה מייצגים ישראליות שאבדה. תמימות. דווקא מי שחי בחוץ יודע לשיר ברגש על הישראליות, להעריך את מה שיש לנו כאן".

שיריה של זראי אהובים עד היום, אומר רותם. "בכל פעם שאני שם שיר שלה ב'ארבע אחר הצהריים' אני מקבל הרבה טלפונים וסמסים של אנשים שאומרים שעשיתי להם את היום".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ