ערב מקפיץ עם ג’ימי הנדריקס של הסהרה

"Ca va?", שאל בומבינו את הקהל לקראת אמצע ההופעה. "הכל בסדר?"

הרוב יותר מבסדר, התחשק לומר לו, הרי רק לעתים רחוקות מזדמן לאזורנו מוסיקאי אפריקאי מצוין כמוך, שלא לדבר על כך שאחרי שנכזבה התקווה לראות כאן את להקת "טינאריוון", בכירת הנציגות של מוסיקת הגיטרה הטוארגית ("טינאריוון" היתה אמורה להשתתף לפני חצי שנה בפסטיבל "פלאגפסט", שבוטל כמה ימים לפני שהיה אמור להיפתח), המפגש עם הסגנון המוסיקלי המלהיב הזה, שמערבב רוקנרול ומוסיקה אפריקאית ויוצר מהם תבשיל מקפיץ ורותח, נראה מפתה במיוחד.

ובכל זאת, אם אפשר, תלונה אחת, לא כל כך מינורית. היא קשורה למתופף. זה רק הפיינשמקר שבי, או שהוא באמת קילקל את החגיגה עם התיפוף העצי, המגושם והמתאמץ? המוסיקה הטוארגית, כמו כל מוסיקה אפריקאית, מושתתת בראש ובראשונה על קצב, על גרוב, וכשהאיש שאמור לחולל את הקצב מתגלה כחוטב עצים עם גרזן קהה, שלא יודע שסודו של הגרוב העילאי הוא שילוב של עוצמה ועדינות, וכשרוב הקטעים מאבדים מומנטום ככל שהם נמשכים במקום לצבור תנופה, אנחנו בבעיה מסוימת.

מסוימת, מפני שאחד הדברים היפים בגיטרה האפריקאית זה שהיא עצמה יצרנית קצב נהדרת, גם כשמי שאוחז בה הוא סולן טבעי – ובומבינו הוא סולן מצוין, שזכה לכינוי "הנדריקס של הסהרה" אף על פי שיותר נכון לקרוא לו, גם בגלל המראה וגם בגלל צורת הנגינה, "צ'אק ברי של הסהרה". כך או כך, הגיטרה של בומבינו חוללה קצב משלה, וכך גם הגיטרה של גיטריסט הליווי, וכך גם הבסיסט שניגן בכלי שלו כאילו היה רובה – ומשולש הקצב הזה פיצה במידה כלשהי על החבטות הנלהבות והבלתי מוסיקליות בעליל של חוטב העצים.

רביד כחלני לא השתלב

כך שהיה מקסים ומענג למדי לראות ולשמוע את בומבינו ושני שלישים משותפיו – בגלל הדינמיקה בין הקצב לסולואים; בגלל הניגוד המשלים בין הצליל הגדול של בומבינו לבין הצליל היבש של גיטריסט הליווי; בגלל הצניעות הענוגה של בומבינו, שבאה לביטוי גם בהתנהגות הבימתית שלו וגם בשירה, שפינתה את מרכז הבמה לגיטרה ולא האפילה עליה; ובגלל הממד האנושי והפוליטי – כמה מאות יהודים אוהבי קצב שחור זזים לצלילי מוסיקה שמנגנים גיטריסטים מוסלמים. איך נכתב בקעקוע שעיטר את הגב העליון של הבחור שעמד לידי בהופעה? "Music is The Universal Religion".

התרומה של רביד כחלני, שהתארח בשני שירים, היתה בעייתית לטעמי. כחלני הוא לא רק זמר דומיננטי מאוד, הוא גם פצצת כריזמה, ויש לו נטייה להעלות הופעות באופן מיידי אל מרומי האקסטזה עם צעקות משולהבות ושפת גוף נסערת. לפעמים זה עובד, אבל לא הפעם. בומבינו הצנוע נשאר קצת בצד כשכחלני רטט וסער, מה גם שבגלל חוטב העצים הגרוב לא הצדיק את האקסטזה, שנדמתה מאומצת וחסרת כיסוי אמיתי.

מארגני ההופעה ראויים לכל שבח על לוח הזמנים. בומבינו עלה לבמה בתשע וארבעים וירד ממנה באחת עשרה וחמישה, השעה שבה בדרך כלל מתחילות הופעות בבארבי. ממש ימות המשיח. אולי החוטב היה צריך לקום מוקדם בבוקר לעבודה.

בומבינו. בארבי תל אביב, 10.9