"ככל שהדימוי מעמיק ואני מתבגר, אז פחות אכפת לי"

לשלומי שבן נמאס להילחם בדימויו כתל-אביבי מתנשא. לקראת סוף שבוע של הופעות, הוא מנמק את נכונותו להשתתף באירוע שהדיר נשים ומסביר את הקשר בין מיעוט יצירה לאלוהים

איתי שטרן
איתי שטרן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
איתי שטרן
איתי שטרן

המלים של שלומי שבן קולחות ממנו באופן יוצא דופן. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לומר גם כשהשאלות מופנות אליו בהפתעה. כמעט אין אצלו מקום לספק או להרהור. גם כשהוא נדרש לסוגיות עומק או לשאלות מטרידות, הוא מתרגם מחשבות יפות למשפטים מורכבים ומפזר אותם בחלל. הוא רגוע ונינוח מאוד, למרות הכרזתו כי הוא בכלל לא נהנה להתראיין.

הדיבור השוטף והפתיחות הגדולה מפתיעים במעט ולו בשל העובדה ששבן הוא "קמצן" אמיתי בכל הקשור לביטוי אישי. ב–16 שנות קריירה הוא הוציא בסך הכל ארבעה אלבומי אולפן, שלושה מתוכם כתב והלחין בעצמו. ארבעתם זכו לשבחים רבים ולהצלחה מסחרית מרשימה, מה שלא הצליח לזרז את גלגלי ההשראה לכדי יצירות מוקלטות נוספות. שבן מודה כי שירים חדשים נובעים ממנו כל הזמן, אך אלו נותרים לרוב במכשיר ההקלטה או על המחברת, מחכים לתשומת לב שאולי עוד תגיע, בהמשך.

שלומי שבן. "גם לשירים שלא מתגבשים לאלבום יש משמעות בשבילי"צילום: דניאל צ'צ'יק

את הזמן שעובר בין אלבום אחד לאחר, הוא ממלא בשפע פרויקטים מוזיקליים. רק בשנה האחרונה הרים מופע שלם עם שירים חדשים שכתב עבור פסטיבל הג'ז באילת. כמה חודשים לאחר מכן הספיק להלחין ולהופיע עם שלושה מזמורי תהילים עבור פסטיבל העוד, ובסוף השבוע הקרוב הוא יופיע בחלל ה"סוזי", חלל לאמנים בדרום תל אביב המצוי מעל בר "התדר", בהופעות פסנתר אינטימיות, בהן יארח את שי צברי, ערן צור והסקספוניסט אלי דג'יברי. כדי להוסיף לאווירה יצטרפו לערבים המוזיקליים הללו המשוררים מאיר ויזלטיר, דורי מנור ומעין אבן, שיישבו בחדר ייעודי להקראת השירה ויקבלו מדי כמה דקות אורח אחר. הם יבחנו את פניו, יביטו בו רגע, יבחרו לו שיר ויקראו אותו. כך, מקווה שבן, "יכול להיות מרגש, מעניין, מביך. כל מה שצריך".

"אני כותב כל הזמן, אבל כשאני כותב אלבום אני מחכה לאיזו פריצת דרך אישית, שארגיש שמצאתי משהו חדש", אומר שבן על הסיבה ל"הריון הפילה" שמבדיל בין אלבום אחד שלו לזה שאחריו, "את הפרויקט הזה, שיזם יוסי מזרחי מ'הקולקטיב', הסכמתי לעשות מתוך רצון לנער את העץ הזה שלוקח לו כל כך הרבה זמן לתת פירות. אפשר היה לחשוב שהניסיון שצברתי עם השנים היה עוזר לי ליצור יותר, אבל לפחות אצלי זה לא עובד ככה. פשוט לוקח לי יותר זמן מאחרים. אני מנסה לצמצם את הזמנים, לפחות ביחס לעצמי".

יש לך את הרגעים שבהם אתה חושב על מה יישאר ממני או מה ייזכרו ממני?

"לא באמת, אבל בגלל שאני מספיק שנים בתחום אני יכול להסתכל אחורה ולהבין מה השארתי עד עכשיו. מבחינתי, התפוקה האלבומית שלי לא מספקת. היו לי הרבה פרויקטים בימתיים, אבל לרוב לא היה להם תיעוד, אלא בזיכרון של מי שהיה שם".

כמה ערך יש בעיניך למוצר פיזי כמו אלבום?

"בתור מי שעמד בעצמו בקהל לא פעם, הופעות שהשאירו בי חותם עשו את זה לכל החיים. אני זוכר שבתור ילד בן 21 הייתי הולך לראות הופעות של ערן צור ועד היום אני זוכר מה הוא אמר, מה הוא לבש, את סדר השירים ובעיקר את התחושה שזה עורר בי. מנגד, אין כמו להתאהב באלבום, להתעמק בשיר ולחזור אליו פעם בכמה שנים. זה דבר שאין לו תחליף".

כשאתה מסתכל על האלבום הראשון שלך, ממרחק 16 שנים, אתה מרוצה ממנו?

"זה כבר כל כך רחוק ממני. זה קצת כמו להסתכל על תמונה שלי מפעם, כשהייתי בן 20 או 21. מצד אחד אתה מבין שהיית נורא פחות ממה שחשבת, ומצד שני אתה רואה כמה בוסרי זה היה. אני ממש יכול לשמוע את השאיפות שהיו לי לעומת התוצאה שהתקבלה בסוף. בכל זאת, יש בזה משהו מקסים".

אלבום הבכורה של שבן, בו זהרו להיטי ענק דוגמת "אריק", "שרמוטה פוריטנית" ו"כולם אומרים", זכה לפני שנתיים לעיון מחדש. במאמר שכתב לאתר "קפה גיברלטר" וכותרתו "שלומי שבן גרוע" הטיח שי רינגל בשבן שלל הערות עסיסיות וקבע כי הוא שוביניסט, מיזוגן ושלל ברכות נוספות. שבן מספר כי כבר עם פרסום המאמר התייחס בבוז לטקסט ההוא, שהצליח לגרוף לא מעט תשומת לב. "הטקסט עצמו היה בעיני טקסט חנפני ואופרטוניסטי של גרפומן מתחיל. גם אמרתי את זה לאותו גרפומן כשפגשתי אותו", מספר שבן.

אתה ודאי מודע לדימוי הציבורי שלך כאמן תל־אביבי, לבן, מתנשא ויהיר.

"תמיד ידעתי שאני נתפש מאוד תל־אביבי והדיבור הזה על לבנים ולא לבנים הוא דיבור שאני לא אוהב, במיוחד על רקע העובדה שאני בא מבית פרסי. אם להתייחס לסוגיית הדימוי אז כן — ככל שהשנים עוברות, אני מבין שיש את המוזיקה שאני כותב ומנגן ויש את הדימוי הזה שהולך איתי. אני יכול להצטער על זה, אבל ככל שהדימוי מעמיק ואני מתבגר, אז פחות אכפת לי. זה כמו עוד יישות שאין לי המון שליטה עליה וגם אין לי הרבה עניין בה".

רק צינור

בקיץ האחרון הצטרף שבן לרשימת זמרים שכללה בין השאר את אביתר בנאי ואסף אמדורסקי, שאמורה היתה להופיע בערב שמטרתו קירוב לבבות בכיכר רבין, בואכה הימים הנוראים. אלא שאז התברר כי הערב כולו על טהרת הגברים, וזמרות לא הוזמנו אליו כלל. האירוע גרר מחאה ציבורית עזה, ובוטל לבסוף. "אני לא מסיר אחריות", אומר שבן, "אבל האמת היא שלא הייתי עד לקטסטרופה כי לא הייתי בארץ כשכל הסיפור הזה נחשף. אני קורה לזה קטסטרופה, כי אני חושב שכשמגדירים את האירוע כקירוב לבבות, אז זה דורש גם הקרבה של הצד הדתי, אבל הם לא היו מוכנים להתפשר על העניין הזה של קול באשה ערווה. וברגע שהם לא היו מוכנים להקריב, לא היה קירוב ונוצר חיכוך. לי לא היה מושג שזה הולך להיות על טהרת הגברים. ראיתי אחרי כן שהיתה ביקורת על כך שלא עזבתי את האירוע כשהסיפור התפוצץ, ואני רוצה לומר שאני עומד מאחורי ההחלטה הזו. נתתי את המלה שלי לאנשים מסוימים ולא הייתי עוזב אותם ברגע האחרון. אני עומד מאחורי זה, אבל אני כמובן לא עומד מאחורי התוואי של האירוע הטיפשי הזה".

הצטרפת לגל המוזיקאים שמלחינים מזמורי תהילים בפסטיבל העוד האחרון. עד כמה המקום הזה טבעי לך?

"זה שוב חוזר לסוגיית הדימוי. אני לוקח איתי ספרון תהילים כמעט לכל מקום שאני הולך אליו, כבר המון שנים. התחברתי לתהילים, קודם כל, כי אני בא מבית מסורתי ותהילים תמיד היו שם. זה ספר שהיה בבית, נוכח מאוד. הקריאה בו היא עניין כמעט מדדיטיבי בשבילי. זה מחבר אותי גם לאמונה וגם למקום פנימי שמאפשר איזה כיוונון. אז מבחינתי זה הדבר הכי טבעי בעולם. האמת שמה שמשעשע זה שבפרויקט הזה דחיתי את ההלחנה עד הרגע האחרון, ואז ברגע שפתחתי את הספר זו היתה ההלחנה הכי מהירה והכי טבעית. במכה אחת כתבתי שלושה קטעים".

היו דברים שהפתיעו אותך בעבודה הזו?

"היה שם משהו שהרבה זמן לא חוויתי. אני מייחס את זה לכמה דברים. הראשון הוא שאני קורא את הטקסטים האלה כבר הרבה שנים, אבל אף פעם לא הלחנתי אותם לפני כן. מנגד, זה קשור גם לאמונה. יצירה, ברגעים הטובים שלה, מאפשרת לך להרגיש שאתה רק צינור או כלי בלבד בשביל להביא אותה לעולם. לי לפחות היה ברור שהיתה כאן איזו יד אלוקית. אני לא רוצה להבהיל את הקוראים, אבל אני חושב את המחשבות הללו שנים. זה לא חדש. זה לא שאני מתחזק או משהו, אלא שאני נמצא שם, במקום הזה, מאז שאני זוכר את עצמי".

אם לרגעים אתה כלי קיבול למשהו שמיימי, מה קורה בשאר הזמן, שבו אתה לא מתפקד ככלי כזה?

"זה בדיוק עונה על השאלה מדוע אני כותב אלבומים כל כך לאט. לרוב אני מחכה לתחושה הזו וכשהיא מתעוררת, אז לרוב היא לא מטעה. יכול להיות שלאוזן שלך השיר שהוצאתי יישמע לא טוב מספיק, אבל בשבילי הוא יהיה שיר ראוי ומיוחד. לעומת זאת, השירים שאני פוסל, ויש המון כאלה, הם שירים שלא הביאו את התחושה הזו — המיוחדת. אבל גם לשירים שלא מתגבשים לאלבום יש משמעות בשבילי. פעם הייתי יושב ומחכה להשראה; כיום אני קם בבוקר, הולך לסטודיו, ומבין שגם אם השירים שאני עובד עליהם לא יבשילו, אני עובד עליהם בכל זאת כדי לשכלל את הכלי, שהוא אני. מרחיב את השדה. ואז, ברגע שהקסם קורה, יש לו את כל הכלים בכדי להתרחש. אתה צריך להיות כלי משונן, משומן. כלי ראוי".

קולגות שלך כמו אסף אמדורסקי, ברי סחרוף ואביתר בנאי נמשכים כבר שנים לעולם היהודי. יש לך הסבר לעניין הרב שלהם בעולמות הללו?

"זה לא מפתיע. אחרי הכל, מדובר באנשים חושבים שמתעסקים בישראליות וביהדות שלהם, וזה טבעי שהם יפתחו עיניים ואוזניים וירצו לחקור את הדבר הזה. במובן הרגשי־רוחני, אנשים שמתעסקים ביצירה, שיש בה ממילא המון מיסטיקה ורגעים לא מוסברים, טבעי שהם יפנו מבט קדימה, הצדה או פנימה וינסו להבין מה מסתתר שם. לפעמים התשובה היא אלוהים ולפעמים התשובה היא אחרת".

בשבועות האחרונים נדרש שבן לחשיבה על שניים מהאייקונים שליוו אותו כל חייו. לאונרד כהן, שמת החודש, היה אחד המאסטרים הגדולים שלו, ומי שכתב ושר את "מגדל הפזמון" — הנושא את שם אלבומו השלישי. השני הוא בוב דילן, מעמודי התווך בעולמו של שבן, שזכה בפרס נובל לספרות והצית דיון ער בשאלה אם היה זכאי לתואר היוקרתי ביותר בעולם הספרות. "בהשוואה למותם של דייוויד בואי או פרינס, המוות של לאונרד כהן היה הכי פחות עצוב עבורי", מודה שבן, "קודם כל כי האיש היה בן 82, ושנית הוא עשה כל כך הרבה. השנים האחרונות שלו היו כל כך יפות, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה משפחתית. חוץ מזה, האיש אמר, בשיר האחרון שלו 'הנני, הנני, I'm ready my lord'. אני חושב שכאשר בודהיסט מוכן — אז הוא מוכן. הדבר היחיד שהעציב אותי זה שלא יהיו יותר אלבומים שלו".

ומה חשבת על זכייתו של דילן בנובל?

"נראה לי שאפשר היה לוותר על כל הסאגה הזו ופשוט להסכים שהוא אחד האמנים הכי גדולים של המאה ה–20 וה–21, ששינה את פני התרבות לנצח. דילן הוא מה שהוא, והוא ראוי לכל פרס. אין ספק שהטקסטים הטובים שלו הם שירה לכל דבר ושירה טובה מאוד. לאונרד כהן אמר על הפרס שניתן לדילן שזה כמו להצמיד מדליה לאוורסט ולהגיד שהוא ההר הכי גבוה. לא הייתי יכול לנסח את זה טוב יותר".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

ויטמינים ותוספים בחנות פארם

כן, מדובר בסוג של אובססיה. זו רשימת תוספי המזון שאני לוקחת

אלן קאמינג ב"החבר הגאון שלי מהתיכון". כל זיכרון ילדות מחייב בדיקת עובדות

מרענן לראות טאץ' קומי בז'אנר שלא מצטיין בחוש הומור

סופה בחצי הכדור הדרומי

מחקר: התחזקות סופות שמדענים חזו ל-2080 מתממשת כעת

ליד בית הספר רוב בטקסס, היום

גם הטבח בטקסס לא ישנה את עמדת השופטים השמרנים בעליון בארה"ב

Hand drawn pregnant woman belly, Vector sketch isolated on white background, Line art illustration

בניגוד לכל מה שדמיינתי, יש לי ילד אחד חי וכך זה יישאר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"