מופע |

"סלואודייב" - עוד ועוד ועוד עד שהלב מתפקע

אם המופע של "פיצ'ז" לילה קודם בת"א היה אורגיה פגאנית, זה של "סלואודייב", גותים שעברו הארה, היה מעמד הר סיני. פה ושם פקחתי עיניים, אולי כדי להזכיר לעצמי את הנס

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
"סלואודייב" בבארבי תל אביב. אין במופע שפל. הכל הוא גאות אחת מתנחשלת שגוררת אותנו למצולות לאט אבל בטוח, בדיוק כמו שם הלהקה
"סלואודייב" בבארבי תל אביב. אין במופע שפל. הכל הוא גאות אחת מתנחשלת שגוררת אותנו למצולות לאט אבל בטוח, בדיוק כמו שם הלהקהצילום: מוטי מילרוד
אבי פיטשון
אבי פיטשון

יצא מעניין לראות לילה אחר לילה את "פיצ׳ז" ואז את ״סלואודייב״. שתי ההופעות היו מושלמות באופנים שאפשר לתאר כהפוכים. "פיצ׳ז" היתה הופעה לגוף, ״סלואודייב״ היו הופעה לנפש. פיצ׳ז הפכה את הכאן ועכשיו המוחשי והמיידי לאוטופי. ״סלואודייב״ העלימו את הכאן ועכשיו. הגעתי להופעה של ״סלואודייב״ בדיוק באותו מצב: עייף, חסר־סבלנות ובמצב רוח עכור. כל אלה נמוגו יחד עם שאר המאפיינים המוכרים לעייפה תחת שם הגג ״מציאות״ בשנייה שחברי הלהקה הניחו ידיים על הגיטרות שלהם.

הרבה יותר קשה לכתוב ביקורת על ההופעה הזאת כי אין שום דבר ויזואלי־תיאטרלי שאני יכול לתאר כדי להמחיש את מה שהיה. בעוד ש"פיצ׳ז" השפריצה כריזמה ונוזלי גוף תוך כדי שהיא מרקדת בגן־עדן סוטה של אברי מין דיספרופורציונליים, ״סלואודייב״ מעוררים בעיקר דחף לעצום עיניים ולהיבלע אל תוך הסאונד. אין מה לראות על הבמה. כלומר, ברור שזה מרגש לראות את החבורה הזו יחד בפעם הראשונה (לי זו היתה הפעם הראשונה), אבל הנוכחות שלהם על הבמה היא פונקציונלית לחלוטין. כמו שיש פועלי במה, ״סלואודייב״ הם פועלי גיטרות.

קרדיט: כפיר ריפשטוס

לא שזה לא היה מקסים ומרומם נפש לראות את רייצ׳ל גוסוול (שירה, גיטרה, קלידים, כלי הקשה וברבור ורוד על המקלדת) מחייכת מאוזן לאוזן, סופגת אליה את אהבת הקהל בבארבי המלא עד אפס מקום. אבל, אם נחזור עוד פעם להשוואות, במובן בו המופע של "פיצ׳ז" היה אורגיה פגאנית, עכו״ם שלא ברא השטן, המופע של ״סלואודייב״ הוא על טהרת המונותאיזם. לא תעשה לך פסל (של זין) ומסכה (של כוס). אם "פיצ׳ז" היתה מקדש דיוניסוס, ״סלואודייב״ היו בית כנסת שבו הדבר היחיד שמשנה הוא התפילה. ואיזו תפילה זו היתה! קודש הקודשים.

הם פתחו עם ״סלו מו״, הקטע שפותח את אלבומם החדש. הבארבי נעלם ואיתו האדיוטים שנעמדו ישר מולי כדי לצלם סלפי עם הלהקה ברקע. הבארבי נעלם ומה שהחליף אותו קשה לתיאור, לפחות אם אני רוצה להימנע מארבע פסקאות רצופות מלאות בדימויים של מפלים קוצפים בהילוך איטי, נצנוצי אור ירח על אדוות אגם מכושף באישון לילה, וגוף שמתמלא בקיר של רעש מבורך שמנקה את כל העצב, הרוע, הכעס, השנאה, הטינה, התשישות הרגשית, קצות העצבים החרוכים מרוב התעללות חיצונית ופנימית, מעלים אותם כלא היו, ובחלל הריק שנוצר, מכניס סערה דוממת של אור זהוב־כסוף־לבן. אוקיי התיאור האחרון לא היה דימוי אלא תחושה ממשית.

אני מניח שאם הייתי לבד בבית עם האלבומים של הלהקה הייתי עוצם עיניים מההתחלה ועד הסוף. במהלך ההופעה בכל זאת פקחתי אותן פה ושם, אולי כדי להזכיר לעצמי את גודל הנס שמתחולל, את הסתירה הבלתי ניתנת ליישוב בין המראה של חבורת הבריטים שנראה שנקלעו לבמה בטעות (רק גוסוול התלבשה חגיגי. ניל האלסטד, הסולן/גיטריסט, התייצב בשפם וכובע מצחייה כאילו מדובר במשמרת של טוני וספה ולא במעמד הר סיני של השוגייז הקוסמי), לבין הסאונד העוטף־כל שאפשר ממש להישבע שבקע מכיוון אותה חבורה אנונימית שעומדת שם. פקחתי עיניים גם כדי להעיף מבט סביבי מדי פעם, לצבוט לעצמי בזרוע. הנה, זה לא רק אני. יש עוד עדים.

רייצ'ל גוסול. סופגת את אהבת הקהלצילום: מוטי מילרוד

עוצמת החוויה נשענת על שני בסיסים: אחד, לגלות בפעם המיליון, כאילו לא ראית הופעות כל החיים, איך זה מרגיש כשביצוע חי לוקח את מה שכבר החשבת מלכתחילה למושלם ומעצים אותו עוד ועוד ועוד עד שהלב מתפקע. זה לא הגיוני מתמטית אבל אין סיפוק גדול יותר מלהרגיש את זה שוב מחדש, ועוד כשמדובר בשוגייז, כלומר במוזיקה שמלכתחילה פועלת במרחב סאונד ששואף לאינסוף, שמשתמש בכלים של רוקנרול כדי לגעת במופשט, שזה בלתי אפשרי. אי אפשר לגעת במופשט ובכל זאת זה קורה.

״סלואודייב״ משכנעים לחזור בתשובה הרבה יותר טוב מכל רוכל תפילין במשולש אלנבי־שיינקין־קינג ג׳ורג׳ ביום חמסין. הם מחברים אותך ישר לדבר עצמו. לאור אינסוף. טוב סליחה, אני מפסיק עם זה. זה מצחיק כי במקרה יצא שברגע זה בו אני מקליד מתנגן אצלי ברקע אלבום אוסף של להיטי אלקטרוקלאש קופצניים, אבל אני לא שומע כלום. שומע רק את מפלי הגיטרות של אמש. כל הגוף שלי מכוונן לוויברציות הללו.

עוד משהו מצחיק, אני נזכר בקטע בראיון שערכתי עם גוסוול שלא נכנס לכתבה, בו היא מספרת לי שכשהיא היתה טינאייג׳רית בעיר רדינג היא היתה גותית ומעריצה מטורפת של סוזי סו. זה מתחבר לי מצוין עם מה שבוקע מהבמה. השוגייז של ״סלואודייב״ הוא לקיחה של הלך הרוח הגותי — מלנכוליה ורצון כללי שהמציאות הבנאלית תיעלם ותוחלף בנוף לילי קר ומצמית ביופיו — עד למיצויו. ״סלואודייב״ הם גותים שעברו הארה.

אה כן, ציינתי שעוצמת החוויה נשענת על שני בסיסים. הבסיס השני הוא שאין במופע שפל. הכל הוא גאות אחת מתנחשלת שגוררת אותנו למצולות לאט אבל בטוח, בדיוק כמו שם הלהקה. אם בתחילת ההופעה אני ומן הסתם רבים אחרים הביעו בלב משאלות לשירים אהובים, כל זה נשכח. ולא כי הם לא ביצעו את השירים האהובים. הם ניגנו את ״קאץ׳ דה בריז״, את ״אליסון״, את ״גולדן הייר״. אבל במהלך ההופעה הבנו שזו לא הנקודה, כי השירים נעלמו לתוך אוקיינוס של סאונד.

היה אולי רגע אחד שבמהלכו שיר בודד ונפרד קיבל משקל אינדיווידואלי, וזה קרה בביצוע של ״דאגר״ בהדרנים. זה קשור חלקית לכך שזה שיר יוצא דופן באופיו ברפרטואר של הלהקה. בלדה עירומה, פשוטה, קצרה, שיורדת ממרומי המופשט ונוסכת את הקסם הסלואודייבי לכדי משהו ישיר ואנושי, וחושף כמה יפה מה שהם עושים גם ודווקא כשהם מתפשטים מאותו קיר סאונד ענקי, מנצנץ. וזה קשור גם לכך שהם נתנו לשיר זווית שונה באופן מאד עדין, שינוי קל של ההרמוניות הקוליות. זה הספיק כדי לתרגם את ההתעלות שהובילה לרגע הזה לדמעות.

״סלואודייב״, בארבי תל אביב. 7.9

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

מבט מאחור על שלושה ילדים, בן ו בת קטנים ו בת מתבגרת, עם תיקי גב בדרך ל בית הספר
Royalty-free stock photo ID: 1792161653

Happy school children going to school outdoor at sunny autumn day. Rear view of teen girl and two toddler preschoolers with backpack go to the kindergarten.

I
By Inna Reznik

תלמידים
אחים
אחיות
ילקוטים
ילקוט
תיק
ביס
לימודים

במודעת הדרושים נכתב "לא נדרש ידע קודם". לשם תשלחו את הילדים?

קניות בגדים באינטרנט

אייפון בשקל: איך זה ששיטה של האקרים מהניינטיז עוד עובדת?

"מערבולת"

למרות שהסוף ברור מראש, הסרט הזה הוא כמו פטיש על הראש

לואיס המילטון

מרצדס ייצרה מכונית ש"קופצת כמו קנגורו". גם המילטון סובל

מדפי ממתקים בסופר

כיף כף מטורקיה ופתי בר מפולין: החברות שמוכרות כחול לבן מחו"ל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"