בשביל זה הוא "פירק את 'הביטלס'"? בהחלט

תאריך הפטירה הרשמי של "הביטלס", השבוע לפני 50 שנה, היה גם היום בו פרסם מקרטני את אלבומו הראשון — שספג את ההדף והוכפש עמוקות. בראייה לאחור, דווקא אוסף מיניאטורות הפופ היפות והצנועות שלנון כינה "זבל" הצליח להציל את העולם מקטסטרופה אמנותית

פול מקרטני (משמאל) עם ג'ון לנון. כבר לא היו בתחרות
פול מקרטני (משמאל) עם ג'ון לנון. כבר לא היו בתחרותצילום: Cummings Archives / Redferns / G
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

מבחינה מוזיקלית צריך היה לציין את יובל ה–50 לסיום דרכה של "הביטלס", לפני כשמונה חודשים, ב–18 באוגוסט 2019. זה היה היום שבו מלאו 50 שנה להשלמת הקלטתו של השיר האחרון שבו השתתפו כל ארבעת חברי הלהקה. באופן סמלי, השיר שהם הקליטו בסשן הזה היה The End, הקטע שנעל את האלבום "אבי רוד" (אם לא מחשיבים את פיסת השיר הזערורית Her Majesty) והסתיים במלים "And in the end the love you take is equal to the love you make". לא בטוח שפול מקרטני, שאחראי למשפט הזה, היה מודע לכך, אבל יותר מכל דבר אחר הוא נקרא ככתובת על מצבה — המורשת כולה ב–15 מלים, שאחריהן אי אפשר להוסיף עוד דבר. ואכן, דבר לא נוסף. מרגע שמקרטני, רינגו סטאר, ג'ורג' הריסון וג'ון לנון יצאו מהאולפן באוגוסט 1969, "הביטלס" כישות אמנותית כבר לא היתה קיימת.

כמותג וכישות מסחרית ותקשורתית, לעומת זאת, הלהקה המשיכה לחרחר עוד כשמונה חודשים. תאריך הפטירה הרשמי, שאת יובל ה–50 שלו יציינו בסוף השבוע, היה 9 באפריל 1970. זה היה היום שבו מקרטני שלח לעיתונאים את עותקי הפרומו של אלבום הסולו הראשון שלו, "מקרטני", שיצא לחנויות שבוע לאחר מכן, ב–17 באפריל. עצם העובדה שמקרטני התעתד להוציא אלבום סולו, לא התפרשה בהכרח כסוף דרכה של "הביטלס". שבועיים קודם לכן רינגו סטאר הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, ואף אחד לא הזדעזע ולבש שחורים. לנון והריסון הוציאו אלבומי סולו כבר ב–1968 ו–1969, אם כי אלה היו אלבומים ניסיוניים שלא התמקמו על אותו מגרש כמו אלבומי להקת האם.

"הביטלס". כבר חודשים לפני הפירוק הרשמי, הלהקה כישות לא היתה קיימתצילום: AP

הקישור ההכרחי בין אלבום הסולו של מקרטני לבין פירוק "הביטלס" נבע מהצורה שבה האלבום הוצג וקודם. ההודעה לעיתונות ב–9 באפריל כללה "ראיון" עם מקרטני, שלמעשה ניסח בעצמו לא רק את התשובות אלא גם את השאלות. העוינות בינו לבין יתר חברי "הביטלס" היתה אז בשיאה, וההודעה לעיתונות שיקפה אותה. מקרטני אמר שהוא לא יודע אם ההתרחקות בינו לבין יתר חברי הלהקה היא זמנית או קבועה, הצהיר שבזמן עשיית האלבום, שהוא הקליט לגמרי לבדו, הוא לא התגעגע לנגינה של שלושת שותפיו, והוסיף שהוא לא יכול לדמיין אותו ואת לנון חוזרים לכתוב שירים ביחד. בשום מקום בהודעה לא נכתב במפורש שמקרטני החליט לעזוב את הלהקה, אבל כך פירשו אותה עיתונאים. למחרת, ב–10 באפריל, זעקה הכותרת של ה"דיילי מירור" — "פול עוזב את 'הביטלס'". הפירוק נהפך לעובדה בלתי הפיכה.

פול מקרטני - "מקרטני". לא איזה מאסטרפיס

נאמר כבר הכל

אין טעם לחזור ולדוש בכרונולוגיה או במשמעות של פירוק "הביטלס". הכל כבר נאמר, מה גם שבכל הסאגה הזאת אין אפילו תו מוזיקלי אחד. יש הכל חוץ ממוזיקה. מה שמתחשק לעשות לרגל יובל ה–50 של הפירוק הוא למקד את המבט ביצירה המוזיקלית שראתה אור ברגע ההיסטורי ההוא — אותו אלבום סולו ראשון של מקרטני, שבזמן אמת, וגם ממרחק השנים, זכה לדעתי ליחס ביקורתי לא מוצדק, שהתעלם מהערך והיופי האמיתיים שלו.

צ'יפ מדינגר ומארק איסטר, מחברי הספר Eight Arms to Hold You שעסק בקריירות הסולו של חברי "הביטלס", סיכמו את רוח הביקורות בנות הזמן על "מקרטני" במשפט אחד — "פירקת את 'הביטלס' בשביל זה?" המבקרים באנגליה ובארה"ב כתבו שזה אלבום בינוני, בנאלי, נטול תוכן, זניח. "האלבום הזה מבהיר עד כמה מקרטני חייב לג'ורג' מרטין", טען מבקר אנגלי. אחד הביוגרפים של "הביטלס" כתב כעבור שנים רבות: "אם אתם רוצים להבין את ההסתייגות הכללית מקריירת הסולו של מקרטני, זה המקום להתחיל".

עטיפת "מקרטני", קדמית ואחוריתצילום: MPL Communication, Linda McCartney / Apple

ג'ון לנון, בכנות האגרסיבית שלוחת הרסן שלו, תרם אף הוא ליחס המזלזל כלפי האלבום הראשון של מקרטני. "זבל", הוא אמר עליו בראיון שהעניק למגזין "רולינג סטון" בסוף 1970, עם יציאת אלבום סולו הראשון שלו. לנון הוסיף בהתנשאות שהוא מקווה שהאלבום שלו יגרום למקרטני התחרותי להקליט "משהו בעל ערך". לזכותו של לנון ייאמר שהוא דחה את התיאוריה המקוממת של המראיין — המו"ל של "רולינג סטון", ג'אן ונר — שלפיה העטיפה האחורית של אלבומו של מקרטני, שבה הוא צולם על ידי אשתו לינדה מחזיק את בתם התינוקת, היא רמיזה מרושעת להפלה של יוקו אונו זמן קצר קודם לכן.

המבקרים שקטלו את "מקרטני" לא טעו בתיאור שלו כיצירה בעלת משקל סגולי קטן. אפשר כמעט לומר: אלבום של מה בכך. הטעות של המבקרים, בעיני לפחות, היתה במשמעות שהם העניקו לזהות האמנותית הזאת. הציפייה בזמן אמת, כך ניתן להסיק מהאכזבה הביקורתית, היתה שמקרטני יפיק מעצמו יצירה מז'ורית, שאפתנית, ששיעור הקומה שלה יתכתב עם הממדים של להקת האם ועם הדרמה של הפירוק שלה, גם אם לא ישתווה או יתקרב אליהם. זה מה שג'ורג' הריסון עשה באלבום הסולו הראשון שלו אחרי הפירוק "הביטלס", All Things Must Pass. זה היה אלבום משולש שכלל 24 שירים, מעובדים ומופקים לעילא, ב–105 דקות. מונומנט. האלבום של מקרטני, לעומת זאת, היה אוסף של מיניאטורות — 13 קטעים קצרים ברובם, חלקם אינסטרומנטליים, שרק שלושה מהם נמשכו יותר משלוש דקות.

מימין: מקרטני, לנון ויוקו אונו. לא התגעגעו זה לזהצילום: PETER KEMP / ASSOCIATED PRESS

אבל להריסון היו את כל הסיבות בעולם להוציא אלבום עצום ומהדהד. זאת היתה תגובה ישירה לתסכול שהוא חש במשך רוב שנותיה של "הביטלס" על כך שלנון ומקרטני כמעט לא איפשרו לו להתבטא כרצונו והגבילו את מספר השירים שלו בכל אלבום לשניים או שלושה לכל היותר (הריסון לא יכול היה לשער אז שב–2020, במצעד השירים האהובים ביותר של "הביטלס" ב"כאן" 88, שירים שלו יתפסו את שלושת המקומות הראשונים).

הסיפור של מקרטני היה הפוך לחלוטין. הוא היה אחת משתי הדמויות הראשיות בעלילה של "הביטלס". היה לו מרחב ביטוי כמעט בלתי מוגבל בתוך הלהקה והלחץ שהופעל עליו, גם כמי היה חבר הלהקה האחראי ביותר, היה בהתאם. הפירוק הבלתי רשמי ש"הביטלס", החל בקיץ 1969, איפשר למקרטני להשתחרר מהעול הכבד הזה וליצור בהתכוונות שונה לחלוטין — צנועה, ביתית, זרוקה. בלי פיקוח של המפיק הסופר־מקצוען ג'ורג' מרטין, בלי התכתשויות עם לנון, והכי חשוב — ללא שום יומרה ניכרת לייצר מאסטרפיס. מקרטני יכול היה כמובן להיכנע ליצר התחרותי שלו ולנסות לייצר אלבום "גדול" שיבהיר לכולם שהוא יכול להיות גם גאון בודד. רוב הסיכויים שזה היה מסתיים בקטסטרופה אמנותית. למרבה השמחה, הוא עשה בדיוק את ההיפך.

במשקל נוצה

החיבה של מקרטני למיניאטורות־פופ, לשירים זערוריים חסרי משקל, לא התחילה ב–1970. היו לו לא מעט שירים כאלה באלבומים המאוחרים של "הביטלס". Her Majesy שכבר הוזכר, Wild Honey Pie, Why Don't We Do It in the Road?, Martha My Dear, החלק של מקרטני בתוך A Day in the Life. אבל בתוך ההקשר של "הביטלס" המיניאטורות תפסו רק חלק קטן מהנפח הכולל.

Momma Miss America. הג'מג'ום הבלוזי העילג ששבר את מאוכזבי "מקרטני"

באלבום הסולו הראשון של מקרטני, במנותק מההקשר המחייב של הלהקה, כל מה שהיה (או כמעט כל מה שהיה) הן המיניאטורות האלה — חלקן שירים קטנטנים, חלקן קטעים אינסטרומנטליים נטולי מבנה ברור, חלקן שילוב כלשהו בין השניים. ואם זה לא מספיק, השירים הוקלטו באמצעים בסיסיים ביותר וגם נשמעו כך, לפעמים על גבול הטיוטה. היום היינו קוראים לזה לו־פיי או Bedroom Pop, אבל המושגים האלה הומצאו יותר מעשרים שנה אחרי שמקרטני הקליט את האלבום. מהבחינה הזאת אפשר לראות בו חלוץ מייסד גם של הזרמים האלה, בנוסף להשפעתו הרחבה יותר על עולם הפופ. המבקרים ששמעו את האלבום עם צאתו, ומן הסתם גם חלק מהמאזינים מעריצי "הביטלס", לא יכלו להבין את התוקף האמנותי ואת העומק הרגשי של הגישה הזאת, ומאחר שהם הסתייגו מהצליל הגולמי ומהזרימה הזרוקה של האלבום, הם גם לא היו פתוחים לשמוע את המוזיקליות הנפלאה של רוב המיניאטורות. אולי לא ברמה העילאית של מקרטני ב"ביטלס", אבל קרוב מאוד.

אם צריך לדמיין את הנקודה ששברה את מאוכזבי "מקרטני", ייתכן מאוד שזה היה הקטע האינסטרומנטלי Momma Miss America, ובמיוחד מה שקורה לקראת סופו — ג'מג'ום בלוזי עילג לחלוטין. אי אפשר להצדיק את הקטע הזה אם מתייחסים אליו ברצינות. אבל לא צריך להתייחס אליו ברצינות. לאוזני הוא נשמע כמו מהתלה מתריסה, בדיחה שמקרטני קיווה שהמאזין יבין. "בואו נראה, רק לרגע או שניים, מה יקרה אם אני אנגן ממש גרוע — ואשאיר את זה בתוך התקליט. למה? כי ככה מתחשק לי".

פול מקרטני - Maybe I'm Amazed. היהלום בכתרו של "מקרטני"
"טדי בוי". תודה לאל, חזרנו למוזיקליות המקרטנית המוזהבת

חיזוק לעמדה הזאת ניתן בשיר הבא, Teddy Boy. חזרנו, תודה לאל, למוזיקליות המקרטנית המוזהבת. "טדי בוי" הוא שיר על ילד שאביו מת במלחמה ועל מנת לשמח את אמו הוא מחליט להיות הילד הכי טוב ואחראי. מדי טוב ואחראי. עד שהאם מתחתנת עם גבר אחר וטדי ההרוס פורק עול ובורח. טדי הוא מקרטני כמובן. במישור אחד זה שיר על הילדות שלו, שבה הוא איבד את אמו. במישור נוסף זה עשוי להיות שיר על התסכול של מקרטני בתוך "הביטלס" ועל הצורך שלו, שמומש באלבום הסולו, להשתחרר מתפקיד המבוגר האחראי והמתון.

אחרי "טדי בוי" האלבום זורם אל גרסה אינסטרומנטלית למיניאטורה הנהדרת Junk, שממוקמת מוקדם יותר באלבום, ואחר כך מגיע תורו של Maybe I'm Amazed, היהלום בכתרו של "מקרטני". השיר האדיר הזה, שעוצמתו הרגשית אינה פחותה מהשלמות המוזיקלית שלו, היה בוהק בכל אלבום — גם בכל אלבום של "הביטלס" — אבל ב"מקרטני" יש לו אפקט מועצם מפני שזאת הפעם הראשונה, רגע לפני סיום האלבום, שבה אנחנו נתקלים בשיר במובן המסורתי של המלה — עם פתיחה, עם מבנה, עם התפתחות ליניארית. מאוכזבי "מקרטני" טוענים בדרך כלל שהשיר הגדול הזה חושף על דרך השלילה את בינוניותו של האלבום כולו. אנחנו, אוהבי האלבום, חושבים שהשלמות של Maybe I'm Amazed דווקא מבליטה את יופיו הפרום והצנוע של שביל המיניאטורות, שמוביל אל פסגתו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ