הפלייליסט של מני אבירם

סדרת הפלייליסטים החדשה של ״הארץ״ מציגה: ״הביתה״, שירים למקום שכבר אינו חוף מבטחים עבור כולנו

דייב גהאן , סולן להקת דפש מוד, בהופעתם בישראל ב 2009
דייב גהאן , סולן להקת דפש מוד, בהופעתם בישראל ב 2009צילום: ניר קידר
הארץ
הארץ

מכיוון שלכולנו יש מספיק צרות על הראש, החלטנו להוריד מכם דאגה אחת: מה לשמוע בבידוד. נפרסם פלייליסטים שערכו מוזיקאים, די-ג׳ייז, עורכים מוזיקליים, עיתונאי רוק ועוד אנשים שכדאי לסמוך על הטעם שלהם. כל אחד ואחת ומצב הרוח שהתקופה הזו שלחה אותם אליו.

מני אבירם

אומרים שבית הוא היכן שהלב שלך נמצא, אבל אצל רבים מדי המגפה ערערה את מה שהיתה עד ממש לא מזמן אמת מוחלטת. אנחנו מגדירים בית בתור מקום בטוח, מבצר, חוף מבטחים. אף אחד לא מדמיין שברגע אחד הוא עלול להפוך לכלא, למקום שאתה רק רוצה להימלט ממנו לרגע של שקט, לדקה של לבד. כך, בהינף הקורונה, הפכה הכמיהה לחזור הביתה לתשוקה לברוח. מחירי הסגר כבדים: מסכים נכנסים ויוצאים מטעינה מסביב לשעון. ילדים, המשמעת מתרופפת, החוקים מתגמשים, ובקרוב מאד הם יתפיידו כלא היו והבית יהיה גרסת 2020 של בעל זבוב. יש רגעים שבהם אני מדמיין שמאחורי דלתם בלילה הם חופרים מנהרה מתחת למיטה באווירת "חומות של תקווה" ומוצא את עצמי נזכר במשפט הזה מהסרט: "הקירות האלה קצת מצחיקים. בהתחלה אתה שונא אותם, אחר כך אתה מתרגל אליהם. אם מספיק זמן עובר, אתה נהיה תלוי בהם. זאת ההתמסדות. כשהם שולחים אותך למאסר עולם, זה בדיוק מה שהם לוקחים ממך. את החלק שנחשב, בכל אופן."

אנחנו מסוגלים לדמיין איך אנחנו נצא מהניסוי החברתי הגדול בהיסטוריה שבו אנחנו משתתפים כעת בעל כורחנו, כל אחד והצלקות שלו, אבל מה התקופה המטורפת הזאת תעשה לילדים שלנו? האם ומתי נבחין בפציעות? מתי תונח לפתחם ולפתחנו הפוסט טראומה? ומה עושים עם ההתבגרות המואצת שמתרחשת לנגד עינינו? גילם הנפשי אחרי הסגר יהיה בעל מקדם 2+ בהשוואה לגילם הביולוגי. נכנסה ילדה בכיתה א', יצאה ילדה בכיתה ג'. ויש אותנו בתוך כל הדבר הזה, והשאלות העצמיות שהווליום שלהם רק מתגבר מיום ליום, יד ביד עם ייסורי המצפון: מה אני עושה לא בסדר. למה אני כל כך חסר סבלנות. מאיפה הכעס הזה. אני אבא לא מספיק טוב.

השינה הפכה להיות מוזרה, מעיקה. בחלומי אני נע בין פנטזיות לא אופייניות על בית עם גינה בפריפריה לסיוט שבו אני מתגלה כנקי מהנגיף אבל נחנק למוות מהמסיכה הטיפשית. ועם כל שיחת זום אני מת עוד קצת מבפנים: לאינטימיות שנכפית עליך, שבמסגרתה אתה נאלץ לצפות בסלונים של אנשים במקרה הטוב ובחדרי השינה שלהם במקרה המצמית, יש מחיר. אתה חופר יותר מתמיד בטוויטר ומבין שאף אחד, אבל באמת אף אחד, לא יודע כלום. אנחנו בעיצומה של הטראומה, וברור שנצא מהצד השני – אם וכאשר נצא – אנשים קצת אחרים. בינתיים אנחנו מסתכלים פחות במראה, נושמים יותר בכבדות, גם בלי תסמינים נשימתיים, נאנחים הרבה יותר, והאנחות האלה פחות ופחות נשלטות.

הפלייליסט הזה עוסק בבית. נכון, פול יאנג טען שמבחינתו בית זה כל מקום שבו הוא מניח את כובעו, אבל בואו, זה גם טיפשי, גם מי הולך עם כובע וגם היום זה בכלל אסור. אבל הוא כן נכנס לרשימה כי זה שיר יפה. מי עוד? איאן בראון כמובן. הנשיונל ששרים "נישאר בפנים עד שמישהו ימצא אותנו, נעשה את כל מה שהטלוויזיה אומרת לנו". ג'ייסון איסבל שמצהיר "אז ילדה, תניחי את המגפיים שלך ליד המיטה, אנחנו לא עוזבים את החדר הזה עד שמישהו יצטרך עזרה רפואית או את פריחת המגנוליות". פיבי ברידג'רז ופרל ג'אם והגינות שלהם. ולאונרד כהן שסוגר את השעה וחצי, ולמרבה הצער מזמן הלך הביתה. הייתי רוצה לשמוע מה הוא חושב על כל זה. ואיך להקת אמריקן פוטבול שרים בשירם שגם מופיע כאן? הפצעים האלה לא ילקקו את עצמם.

מני אבירם הוא מנכ״ל קסטינה תקשורת ובעל בלוג הרוקנרול ״קורדרוי״ בוואלה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ