ראג'אא נאטור
ראג'אא נאטור

יחס מוזר ולא פתור יש לי אל הדבּקה בכלל ואל זו הפלסטינית בפרט. גדלתי לתוך עולם שבו רק גברים היו רשאים מבחינה חברתית לרקוד דבקה בלי להביא להרמת גבה. עם הזמן נשים פלסטיניות ואחרות תבעו את בעלותן האישית-נשית על הריקוד, אבל עבורי זו עדיין מלכודת דבש — שאני נופלת ולא נופלת בה. הבטתי בהערצה ובקנאה במי שלמדו מהר ובקלות לרקוד דבקה, אבל היא תמיד גם עוררה בי אנטגוניזם רב, מפני שהצטיירה בעיני כאקט גברי, קולקטיבי-עדרי, שלא מעורר רצון לקחת בו חלק. חששתי ליפול לנוסטלגיה ולרומנטיזציה הפלסטינית הקולקטיבית, שתשכיח ותגזול ממני ולו לרגע את הפיכחון והרציונל הפוליטי שעמלתי עליהם רבות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ