להתמכר לעופר לוי, דווקא עכשיו

כשהרחובות דוממים והמוזיקה מתקיימת כמונו אך ורק בתוך הבתים, אני מרגיש שמשהו חסר. עד שתתחדש, ותצמצם את משקע הריחוק החברתי בנוכחותה, שירי דיכאון — כך גיליתי, ותודה לשכן — הם התרופה

עופר לוי, באמצע היום, בפול ווליום
עופר לוי, באמצע היום, בפול ווליוםצילום: ערן בן עמי
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

מגיפת הקורונה סילקה את המוזיקה מהמרחב הציבורי. הביטוי המובהק ביותר של ההעדר הזה הוא כמובן מחיקתן של ההופעות החיות. היום שבו נוכל להידחק שוב במועדון הבארבי או בבריכת הסולטן יהיה היום שבו תחזור הנורמליות. קשה מאוד לדמיין כרגע את האופק הרחוק הזה.

המוזיקה מתקיימת במרחב הציבורי בצורות נוספות. כשאנחנו נמצאים בקניון, אנחנו נשטפים מכל עבר בפופ של הרגע בווליום גבוה. כך גם כשאנחנו נמצאים בגינה וכמה מטרים מאתנו יש מסיבת יום הולדת. הקורונה ביטלה את הפעילויות האלה וגם את הפסקול שמתלווה אליהן.

"רוח ים" של עופר לוי. שהשכן יגביר

המוזיקה מתקיימת בחודש וחצי האחרון, ותתקיים גם בחודשים הבאים, אך ורק בתוך הבתים. בדיוק כמונו. יש לנו יותר זמן להקשיב, יש לנו אולי גם צורך נפשי גדול יותר להקשיב, ואנחנו עושים את זה בדל"ת אמותינו, מול המחשב, עם או בלי אוזניות. בתחילת המגיפה המוזיקה אמנם המשיכה להתקיים במרחב הציבורי בדמותה של שירת המרפסות, אבל הטרנד הזה נעלם כעבור כמה ימים, וממילא הוא היה בעיקר אקט סמלי. במישור המעשי, זה שאפשר למדוד בדציבלים, המוזיקה של הרחוב דוממת כבר חודש וחצי.

השירים עצמם, עם הבכי המשתפך והמוחצנות מרחיקת הלכת שלהם, יכולים להעניק פורקן נדרש ולהוציא תחושות ורגשות שלא רצוי שייקברו 24/7 בתוך הנפש והבית

איציק קלה. גם הוא השלט על הפלייליסטצילום: דניאל בר-און

אלא אם כן ישנם אנשים שלא נותנים לה להשתתק. בשבועות האחרונים השכן מעבר לכביש שומע את המוזיקה שלו בווליום גבוה מהרגיל. גם בשגרה הוא נהג לתת בווליום, אבל עכשיו הוא ממש מפגיז. והוא משמיע מוזיקה הרבה יותר שעות ביום. הוא גם כיוונן מחדש את הפלייליסט שלו. עד הקורונה הוא שמע בעיקר את אייל גולן, גיוון פה ושם בעומר אדם/עדן בן זקן ולעתים רחוקות היה חותך למוזיקה מזרחית משנות השבעים והשמונים. בשבועות האחרונים ההעדפות שלו השתנו. אייל גולן ממשיך לככב, אבל עומר אדם ועדן בן זקן נעלמו לחלוטין, ומוזיקה מזרחית ישנה וכבדה יותר זזה לפרונט. פתאום השכן שומע איציק קלה, פתאום הוא שומע עופר לוי, וכשאני כותב "שומע" אני מתכוון בעצם ל"משמיע".

לא כל השכנים אוהבים את זה. למעשה, נדמה שרובם חורקים שיניים. הם מקפידים לומר שזה לא קשור לסוג המוזיקה שהשכן משמיע, אלא רק לווליום הפולשני, שמפריע להם להתרכז בעבודה. אי אפשר להתווכח עם הטענה הזאת, אם כי אני לא בטוח שסוג המוזיקה לא מגביר את האנטגוניזם. אפילו האוזן הישראלית הכי לבנה כבר רגילה לאייל גולן ולעומר אדם. כך נשמע המרחב הציבורי שלנו בעשור האחרון. אבל עופר לוי, באמצע היום, בפול ווליום — זה כבר דבר שיותר קשה לעכל.

אני, בניגוד לחורקי השיניים, רק רוצה שהשכן ימשיך, שלא לומר: יגביר. התחילו להופיע אפילו סימנים קלים של התמכרות. כשהמוזיקה מעבר לכביש נפסקת, אני מרגיש שמשהו חסר ומחכה שהיא תתחדש. צריך כמובן לאהוב את איציק קלה ואת עופר לוי כדי להרגיש כך, אבל זה לא רק זה. בנוסף להנאה מהשירים עצמם, אני נהנה גם מכך שהשכן מחזיר את המוזיקה לרחוב. לשקט ששורר בחוץ יש היבטים יפים, אבל גם משמעויות רעות — זה הצליל האילם של הריחוק, הניתוק והבידוד. כשמוזיקה נשמעת ברחוב, היא מצמצמת בעצם נוכחותה את המשקע הכבד של הריחוק החברתי. רצוי שזאת לא תהיה מוזיקה שמחה, שתעמוד בסתירה חדה מדי לתחושות שמציפות את האדם החרד והמבודד. שירי דיכאון, לעומת זאת, הם תרופה טובה, גם אם הטעם שלהם עשוי להיות נרכש. עם הבכי המשתפך והמוחצנות מרחיקת הלכת שלהם, הם יכולים להעניק פורקן נדרש ולהוציא אל הרחוב תחושות ורגשות שלא רצוי שייקברו 24/7 בתוך הנפש והבית.

ביום שישי האחרון השכן התעלה על עצמו. המוזיקה לא הפסיקה מתשע בבוקר עד חמש אחרי הצהריים. אחר כך היתה הפסקה של שעה, ואז נשמע קולן המוגבר באמצעות מיקרופון של הילדות שגרות ליד הבית של השכן. זאת משפחה דתית שבחודש האחרון, מאז שאי אפשר להתפלל בתוך בית הכנסת הסמוך, עשתה לה מנהג לשתף את כל הרחוב, למשך כמה דקות, בזמירות השבת שלה. כעבור זמן קצר, כשהרחבה שליד בית הכנסת התחילה להתמלא במתפללים שומרי מרחק, המיקרופון המשפחתי נסגר, ובשעה הבאה מילאה את הרחוב המוזיקה של התפילה.

פלייליסט שירי הדיכאון של בן שלו

זאת לא שכונה דתית. זאת גם לא שכונה שרוב תושביה הם מזרחים. אבל בשבועות האחרונים, כשנשמעת מוזיקה במרחב השכונתי, זאת רק מוזיקה ים תיכונית ודתית. אם אפשר לגזור מכך מסקנות כלשהן בנוגע לתהליכים שמתחוללים בחברה הישראלית, יעשו זאת הסוציולוגים והפובליציסטים. אני אסתפק בלקוות שהשכן שמשמיע את עופר לוי בפול ווליום לא יפסיק גם אחרי שתודבר המגיפה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ