בלי טיפת ממלכתיות, פסטיבל "אינדיזוםזום" לכד את הבידוד בשעתו הכי יפה

הבחור עם הג'וינט והפאזל, החיילים עם השלט "עד מתי אוגוסט 17", ההורים שרקדו עם ילדיהם, ילדים רוקדים בלי הורים. לצד עשרות האמנים, כוכבת פסטיבל המוזיקה אינדיזוםזום שהתקיים אתמול ברשת היתה גם חוויית הקיום בעת האחרונה. זו הביתית, בלי המסיכות, עם אנשים אהובים ו/או מוזיקה אהובה

פלורה באינדיזוםזום. לא לחוצה לצאת החוצה
פלורה באינדיזוםזום. לא לחוצה לצאת החוצהצילום: אפליקצית זום
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

כל כך הרבה בתים מבפנים לא נראו אפילו בפסטיבל בתים מבפנים. סלונים, חדרי שינה, מטבחים, מרפסות. בעיקר סלונים. 53 אמנים השתתפו בפסטיבל המוזיקה המקוון אינדיזוםזום, שהתקיים אתמול, והם הופיעו כמובן איש איש בביתו ובביתה. אבל בנוסף ל–53 הבתים האלה נראו על המסך עשרות אם לא מאות בתים נוספים, של האנשים שצפו בפסטיבל באפליקציית זום ובחרו לשתף את יתר הצופים בצילומים של עצמם צופים בהופעות ומגיבים אליהן (היו כמובן גם צופים שבחרו לא להראות את עצמם). הבחור שישב על הרצפה והרכיב פאזל תוך כדי האזנה. הבחורה שלא הפסיקה לסרוג. החיילים בבסיס עם השלט "עד מתי אוגוסט 17". זוגות מתחבקים. סטלנים בעיצומו של הכנת ג'וינט. הורים רוקדים עם ילדיהם. ילדים רוקדים בלי הוריהם. ועוד שלל קונפיגורציות אנושיות/משפחיות/אדריכליות.

בנוסף למוזיקה עצמה, שהיתה משמחת ומלבבת ולפעמים ממש נהדרת, ובנוסף למוזיקאים, שניגנו אותה בחדווה ומתוך רצון וצורך עז להופיע לפני אנשים אחרי שבועות ארוכים של הסגר, הכוכבים של הפסטיבל המעולה הזה היו הצופים עצמם, חובבי ונאמני המוזיקה העצמאית בארץ, והבתים שבהם הם נמצאים 24/7 בחודש וחצי האחרונים. למעשה, במובן מסוים כוכבת הפסטיבל היתה חוויית הקיום בתקופת הקורונה. אבל לא הקיום שמחוץ לבית, עם המסיכות והריחוק החברתי, אלא הקיום בתוך הבית, עם אנשים אהובים ו/או מוזיקה אהובה.

אינדיזוםזום, הפסטיבל המלא. "מרגיש מוזר להיות מאושר"

אינדיזוםזום, שיזמו ואירגנו קוואמי ורדיו הקצה, נהדי לזר ובר זבדה, שודר פחות מיממה אחרי משדרי יום העצמאות שבהם השתתפו זמרי המיינסטרים שלנו, ומבחינות רבות היה האנטיתזה שלהם. לא רק במפלס הממלכתיות ויחסי פזמון־שלטון, אלא גם בכל הנוגע לנוכחותו של הקהל. בימים כתיקונם זמרי המיינסטרים מופיעים מול קהל גדול ואילו מוזיקאי האינדי מסתפקים בקומץ אוהדים. הפעם, למרבה התענוג, קרה ההיפך. כוכבי המיינסטרים הופיעו בחוץ, בחללים כמעט ריקים מאדם, ולעומת זאת אנשי האינדי הופיעו בפנים מול קהל גדול, אקטיבי ומחבק שאמנם לא היה איתם באותו חלל פיזי, אבל חלק את אותו מרחב וירטואלי.

לפי נתוני רדיו הקצה, ששדרניו (אורי זר אביב, ניצן פינקו, קוואמי, לאון פלדמן ויואב קוטנר) הנחו את אינדיזוםזום, לפסטיבל היו 44 אלף צפיות בפייסבוק. אלה היו הצופים הפסיבים. הצופים האקטיבים היו מאות האנשים שקנו כרטיס ב–30 שקל וצפו בפסטיבל — או ליתר דיוק, השתתפו בו — באמצעות הזום. הנוכחות הפעילה של הצופים־המשתתפים האלה היתה ההברקה של הפסטיבל (אינדיזוםזום התייחד גם בהיבט המגדרי שלו. ייתכן שזה היה הפסטיבל מרובה המשתתפים הראשון שבו היה ייצוג שווה של נשים וגברים).

ג'נגו. והקהל מסביב צהלצילום: אפליקציית זום

בשעה הראשונה של הפסטיבל הופיעה הזמרת פלורה, ואחד השירים שהיא שרה כלל את השורה החוזרת "Just to go out". "את ממש רוצה לצאת החוצה, אה?" שאל השדרן אורי זר אביב, אבל פלורה אמרה "האמת שלא. יש לי משפחה נהדרת וכיף לי בבית". כשג'נגו, שהופיע אחרי פלורה (בלי חולצה, עם תמונה של ג'וני קאש מאחוריו), נשאל מה שלומו, הוא השיב "כולם בבית, הכל כיף יחסית. גן עדן". דברים דומים אמרו משתתפים רבים בפסטיבל, והתמונות של קהל הזום — רוקד, צוהל, מביע אהבה למוזיקאים וגם בינו לבינו — איששו את הלך הרוח שלהם. יש איזה אושר דומסטי מוזר בתקופה הזאת, שמשתבלל לטוב ולרע מפני המגיפה וההשלכות הקשות והאסוניות שלה.

האושר הזה השתקף גם במלים של כמה מהשירים, שנכתבו כמובן הרבה לפני. "כמה זה מרגיש מוזר להיות מאושר", שרה הזמרת־ראפרית אורית טשומה, ורם אוריון ביצע שיר של "הפה והטלפיים" שהוקלט לפני 25 שנה ונפתח במלים "אני מאושר, מרגיש הכי גרוע שהיה". אחד האנשים בקהל כתב בצ'אט את המשפט הדיקנסי "It was the best of times, It was the worst of times". אינדיזוםזום שיקף בעיקר את ה־best.

ותודה לכוכבי אינדיזוםזום, אתםצילום: אפליקציית זום

קצרה היריעה מלהתייחס לרוב ההופעות הקצרצרות (כל זמר שר שיר או שניים), ואין שום רצון להזכיר את הזמרים שהופעותיהם צלחו פחות (ממילא הם היו מעטים). היה תענוג לראות ולשמוע את הקלות והנינוחות שבה כמה מכוכבי סצינת האינדי הצליחו להעמיד הופעה הגונה לבדם, עם גיטרה או פסנתר בלבד. רותם בר־אור, תומר ישעיהו, נעם רותם, שי צברי, גל דה פז. כשדה פז הנהדרת גמרה לחרוך את המיקרופון, קוואמי אמר לה "מה זה ה־Pipes האלה?" הוא התכוון לצינורות/מיתרי הקול שלה. "אין לי על מי לצרוח", השיבה דה פז. "צרחת עלי ואהבתי כל שנייה", אמר קוואמי. בגזרת ה־Pipes צריך לציין גם את אביטל תמיר שביצע שיר הסגר מרנין עם אחד מחבריו ללהקת הטורבו־פולק "אוסוג".

מי עוד בלט? להקת Masok, עם הסולנית הנהדרת ג'ני פנקין, הפילה פצצת גרוב מוזיקלית במיוחד ועשתה חשק עז לראות אותה בהופעה, לכש... כנ"ל הראפר דוד מעיין, עם גופיית סבא, ביט חד והרבה הומור. אורית טשומה, שכבר הוזכרה, שרה את "השפע בדלות", שיר הנושא של האלבום החדש שלה, והכניסה את הביתיות שהיתה הנושא הלא רשמי של הפסטיבל לתוך הקשר שונה, נוקב, חברתי ופוליטי ("שתי מיטות קומתיים בחדר אחד", שרה טשומה על מצוקה כלכלית ועל המלחמה היומיומית לא לאפשר לה להרוס את הנפש).

"הזאבות". מתוך עשרות אמניםצילום: אפליקציית זום
גל דה פז. חרכה את המיקרופוןצילום: אפליקציית זום
הזמרת־ראפרית אורית טשומה. "כמה זה מרגיש מוזר להיות מאושר"צילום: אפליקציית זום

את שורת הביתיות המאושרת והאסקפיסטית של אינדיזוםזום קילקלה בצורה נהדרת גם עומר מושקוביץ. שורת המפתח בשיר שלה — מין ראפ חדרי שינה זרוק, שהתאים מאוד לרוח הפסטיבל והתקופה — היתה "אמן טוב זה אמן שטוב לו". האם היא רצינית או אירונית? התשובה התבררה כמושקוביץ הגיעה לשורות "אמן טוב זה לא אמן דיכאוני, אמן טוב חותם על חוזה דרקוני". אמן שטוב לו, או אמן שרק טוב לו, הוא אמן שלא מבין איפה הוא חי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ