התערוכה על משפחת בנאי יורדת לשורש אילן היוחסין שכבר נשחק

אילן היוחסין הבנאי, שהפך להתניה כל־ישראלית, נעדר מהתערוכה "הבנאים, זאת המנגינה שלנו" שבמגדל דוד. במקום, אלו הם השורשים הירושלמיים, מגובים בצילומים, טקסטים וגם שירים, ששוזרים מזווית חדשה את סיפורה של משפחת האצולה התרבותית בסיפורה של הבירה

משפחת בנאי עם נשיא המדינה דאז, ישחק נבון. תערוכה שנטועה בעולם הישן
משפחת בנאי עם נשיא המדינה דאז, יצחק נבון. תערוכה שנטועה בעולם הישןצילום: ארכיון התמונות יד יצחק בן צבי
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

מי שהקשיב בשנה האחרונה למוזיקה החדשה של אהוד ואביתר בנאי, יכול היה לשמוע את שני בני הדודים חוזרים אל הימים הרחוקים, אי אז בסוף המאה ה–19, שבהם משפחת בנאי, או "בנא" כפי שהיא נקראה אז, עלתה לארץ ישראל. אביתר בנאי הוציא בקיץ 2019 את השיר "רחמים". זה היה שמו של אבי סבו, שיצא עם משפחתו משיראז שבפרס והתגלגל אחרי מסע מפרך אל ירושלים. "מסע של רחמים משיראז על גמל / ושנה באוניות מסע / יעקב בנו ורחל אשתו / אליהו הקטן וחנה השכנה", שר אביתר בנאי. כמה חודשים לאחר מכן אהוד בנאי שילב באלבומו האחרון את השיר "במסעדה פרסית", שבו הוא שר על סבו מצד אמו, אברם: "סבא אברם, לאן היית הולך / עם מגבעת, ילקוט ומקל / צ'רלי צ'פלין פרסי הולך לאיבוד / בשיכונים של ארץ ישראל... לא מבין מה הוא שר כל הדרך ברגל / עם אשה וארבעה ילדים / הולכים בלילות מכרמאן לירושלים / ובמשך היום מסתתרים".

ייתכן שהסמיכות בין שירי ההיסטוריה המשפחתית של אהוד ואביתר בנאי היתה מקרית, אבל לא מן הנמנע שהמבט של שני הזמרים הופנה אל העבר, אל ציר פרס־ירושלים, בין השאר הודות לתערוכה "הבנאים — זאת המנגינה שלנו", שמוצגת בימים האלה במוזיאון מגדל דוד בירושלים. התערוכה, שהעבודה עליה נמשכה כשנתיים ונעשתה בשיתוף פעולה עם בני משפחת בנאי, מציגה את יחסי הגומלין העמוקים בין סיפורה של המשפחה לבין סיפורה של ירושלים, ומראה כיצד העיר שבה חיו בני המשפחה במשך כמה דורות השתקפה ביצירתם ועיצבה אותה.

המשפחה על גג הדירה ברחוב האגס 13צילום: ארכיון התמונות יד יצחק בן צבי

אילת ליבר, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון מגדל דוד, מספרת שהרעיון לתערוכה נולד בביקור במוזיאון V&A בלונדון, שבו הוצגה ב–2018 התערוכה David Bowie Is. "אחד הדברים שעלו מהתערוכה הזאת היה שכשמכניסים מוזיקה למוזיאון, אפשר להציג אותה כתרבות של מקום", אומרת ליבר. "דבר נוסף שקסם לי היה לראות ב־V&A קהל שהוא לחלוטין לא קהל של מוזיאונים. המוזיאונים מחפשים את דרכם כל זמן, ועל אחת כמה וכמה בתקופה הזאת. איך להישאר רלוונטיים, איך לא להיתקע בעולם הישן. מחפשים את השפה הנכונה לעשות את זה.

"כשחשבנו איך לייצר תערוכה מוזיקלית שקשורה לירושלים, היה לנו ברור שהבחירה המתבקשת היא משפחת בנאי", ממשיכה ליבר. "בהתחלה היתה לבני המשפחה איזושהי הסתייגות. הם לא הבינו מה אנחנו רוצים לעשות. אבל כשהסברנו שהסיפור שמעניין אותנו הוא סיפור רחב, עם הקשרים היסטוריים־מקומיים, ושאין לנו כוונה לבחון את ההשפעה של משפחת בנאי על המוזיקה הישראלית, הגישה השתנתה והם נרתמו לפרויקט".

"הבנאים — זאת המנגינה שלנו", שאצרה טל קובו, מדברת בשפה אודיו־ויזואלית מודרנית, וכוח המשיכה שלה נעוץ במידה רבה בפופולריות הגדולה של בני הדורות העכשוויים של משפחת בנאי, אבל מבחינת התוכן היא דווקא כן "תקועה" בעולם הישן. התקופה ההיסטורית שבה היא מתמקדת מתפרשת מתחילת שנות השמונים של המאה ה–19, אז הגיעה המשפחה לירושלים, עד לאמצע המאה ה–20, כשבני דור האמנים הראשון — האחים יעקב, יוסי, חיים וגברי — נעשו לשחקנים, זמרים ואמני בידור ומרכז הכובד המשפחתי עבר מירושלים לתל אביב.

שורשי המשפחה נטועים בבירהצילום: ארכיון התמונות יד יצחק בן צבי

בכניסה לתערוכה העין מצפה לראות את האילן המשפחתי של הבנאים. זאת כבר מין התניה ישראלית, שהונצחה והושמה ללעג באחד המערכונים של אורנה בנאי ("תגידי רגע, את גם אחות של 'משינה', לא?"). המערכון הזה נשמע באחת התחנות בתערוכה, ולעומת זאת אילן משפחתי לא מוצג. הענפים המסתעפים של הדורות האחרונים הם עניין משני של התערוכה. העניין המרכזי שלה הוא השורשים המשותפים, הירושלמיים. באמצעות צילומים, טקסטים ופריטים היסטוריים, התערוכה עוברת בין האתרים המרכזיים בסיפור הירושלמי של הבנאים. אחת התמונות שנותרות בזיכרון היא של גינת המשחקים הראשונה בירושלים, שנבנתה ב–1925. לא ידוע אם יוסי בנאי הילד שיחק בה עם סימון ומואיז הקטן, אבל מעתה והלאה בכל פעם שיישמע השיר הזה תצטייר בראש התמונה הנהדרת של הגינה הענקית עם הילדים הצוהלים שמופיעה בתערוכה.

יוסי בנאי בצעירותוצילום: נינו חנניה הרמן

לעומת זאת, הסרטון על הבית ברחוב האגס יישכח עד מהרה, בבחינת כל המוסיף על השיר המופלא — גורע. מוצלח יותר הוא הסרטון שבו כמה מבני המשפחה — אהוד, אורי, אלישע ואמירה — מספרים בהמשכים את אחד הסיפורים שהיה מספר אליהו בנא, סבם של יוסי, גברי ויעקב, שהיה בנאי ביום ומספר סיפורים בלילה. "סבא מלטף את זקנו הלבן, פורט על העוד ובקולו החרישי מספר, מספר ומספר". התערוכה לא מתיימרת להסביר בשיטתיות את עובדת היותם של כל כך הרבה מבני המשפחה אמנים מהמעלה הראשונה, אבל לסיפורים שאליהו בנא היה מספר לילדיו ולנכדיו בירושלים של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, היה ללא ספק חלק לא מבוטל בהתהוותה של הנטייה הארטיסטית.

"הבנאים — זאת המנגינה שלנו" מרוכזת באולם אחד במוזיאון מגדל דוד, בתצוגה שמתחילה עם כלי הנגינה הפרסי העתיק טאר (שמככב בשירו של אהוד בנאי "דוד ושאול"), עוברת דרך כל התחנות הירושלמיות ומסתיימת בקטע מתוך הופעה של יוסי בנאי. אבל יש עוד חדר תצוגה אחד, נפרד מהאולם המרכזי, שבו יש סיכום מצולם קצר של הקריירות של יוסי, אהוד, מאיר, יובל ואביתר. יש ממד סמלי בנפרדותו של חלל התצוגה הזה. דרכם האמנותית ואישיותם היוצרת של כל הבנים האלה עוצבה במידה כזו או אחרת על ידי ההיסטוריה הירושלמית, אבל למעט יוסי בנאי אף אחד מהם לא גדל וחי בירושלים, וגם יוסי בנאי מזוהה עם תל אביב (ועם פריז שבלב) לא פחות מאשר עם ירושלים.

יוסי בנאיצילום: נינו חנניה הרמן

המעבר המורכב מהוויה מסורתית־דתית (שמסמלת ירושלים) אל הוויה חילונית (שמסמלת תל אביב) נוכח בצורה נוגעת ללב ב"רחמים", שירו של אביתר בנאי, שמושמע בתערוכה. לא רק על המסע של אבי סבו כותב אביתר, אלא גם על אביו, שבניגוד לאחיו לא בחר בקריירה אמנותית (הוא היה שופט). "יצחק בנם הוא האבא שלי / לומד משפטים עם הכיפה בכיס", שר אביתר. זה משפט טעון ביותר. בשביל להשתלב בהוויה הישראלית החילונית של שנות החמישים־שישים, יצחק בנאי נאלץ להסתיר את הרקע שלו (או שאולי עשה זאת מתוך רצון — השיר לא מגלה). כך או כך, הבנים של יצחק, אביתר ומאיר, וגם אחיינו אהוד הוציאו את הכיפה בשלב מסוים מהכיס והחזירו אותה לראש, כפי שנהגו אבות אבותיהם בירושלים של סוף המאה ה–19 ותחילת המאה ה–20.

"הבנאים — זאת המנגינה שלנו", מוזיאון מגדל דוד, ירושלים, ב'-ה' ושבת 10:00-18:00, ימי ו' 10:00-14:00

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ