שירו הישן של גידי גוב מוכיח: עדיף שד אחד על פני אלף זמירים

"נם לא נם", מהשירים הפחות מהוללים ולא בצדק מאלבומו השני של גידי גוב, הוא טלטלה רגשית של גבר עזוב עם חוש תזמון קטלני. הוא שר אותה באנטי־דרמטיות, בקצביות משתנה ומלאת התנופה — בחירה נהדרת לחגוג איתה את יום הולדתו ה–70

בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

אחד הניגודים המעניינים בדמותו ובשירתו של גידי גוב, ניגוד שעושה אותו במידה מסוימת למה שהוא, הוא הניגוד בין נוקשות לנינוחות. בכל הנוגע להופעה בימתית, גוב עשוי להיות הזמר הישראלי הנוקשה ביותר. בול עץ. ההיפך המוחלט מזמר רוקד. אבל כשעולים אל מעל לאגן הדומם ומתמקדים בחלקי הגוף, הנפש והשכל שאחראים על פעולת השירה, הנוקשות והסטטיות מפנות את מקומן, לפחות בחלק מהמקרים, לנינוחות ודינמיות שנדיר לשמוע אצל זמרים ישראלים. הנינוחות הזאת נובעת מהמוזיקליות של גוב, ובעיקר מהשליטה הקצבית הנהדרת שלו. קרש בימתי, אבל שד ריתמי. סווינגר עם חוש תזמון קטלני למדי. מהבחינה הזאת, לחגוג לו יום הולדת באיחור של שבוע זה מעשה קצת מפוקפק, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ