זוהי מחאת המתופפים בבלפור, וזה השיר הכי קרוב אליה

לא מילים ולא גיטרות אלא אנרגיה וקולות תיפוף מאפיינים את מחאת בלפור. אקו וטדי נגוסה, עם המפיק דורי סדובניק, הוציאו את החזק בשירי המחאה של השבוע החולף, עם ביט אפל ומשלהב

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אקו. "פרא אדם אתה, לב אוהב אנוכי/ אני קמתי מתרדמת וכולם קמו איתי"
אקו. "פרא אדם אתה, לב אוהב אנוכי/ אני קמתי מתרדמת וכולם קמו איתי"צילום: בן פלחוב / מתוך ערוץ היוטיוב Echo Music
בן שלו
בן שלו

המהפכה לא תשודר ברדיו. ההתעוררות האזרחית לא תוזרם בספוטיפיי. זה לא יקרה מפני שהרדיו ושירותי הסטרימינג הם מדיום שמפיץ שירים, שנכתבים ומבוצעים על ידי אמנים יחידים, ואילו המחאה של קיץ 2020 משדרת על גל שונה לחלוטין. זאת לא מחאה בעלת הנהגה היררכית, שמבליטה מנהיגים יחידים בעלי אוריינטציה פוליטית או אמנותית, אלא מחאה קולקטיבית של עשרות אלפי שווים. וזאת לא מחאה של מלים, זאת מחאה של אנרגיה.

התרגום המוזיקלי החד־משמעי של האנרגיה המחאתית הוא רעם התופים האדיר שעולה מכיכר פריז במוצאי שבת. התופים הם הכלי של המחאה הזאת. גם הזמבורה המעצבנת־אך־הכרחית, אבל בעיקר התופים. "אל תביאו גיטרות", המליץ הגיטריסט רון בונקר בפייסבוק לפני כמה ימים לעולים לבלפור. הגיטרה, הכלי שמלווה שירים, מלים ומנגינה, לא רלוונטית לרגע הזה. רק התופים רלוונטיים. רק הם מביעים את הזעם, הכאב והתקווה של המפגינים.

"אנחנו באים". החזק בשירי המחאה של השבוע החולף

התיפוף בבלפור, כמו המחאה כולה, הוא אקט קולקטיבי. עשרות המתופפים שפזורים באזור ההפגנה הם חלק מההמון. אין להם פנים, יש להם רק ידיים. ובכל זאת מתחשק להצביע על מתופף אחד — האדם שישב במוצאי שבת האחרונה על המדרכה ליד פינת הרחובות קינג ג'ורג' ואגרון, במרחק מה מהטירוף בכיכר, ולא הפסיק לתופף (בצורה שהבהירה שמדובר במתופף מקצועי או לפחות מקצועי למחצה). עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה — הוא פשוט לא הפסיק, וגם לא נראה שהוא מתעייף. זה היה רסיטל די מדהים.

אז הפסקול העיקרי של המחאה הזאת הוא האנרגיה הבלתי ורבלית של התיפוף, לא שירי המחאה. ובכל זאת שירי מחאה נכתבים ויוצאים. לפחות ארבעה כאלה ראו אור השבוע. כל אחד והזווית שלו, כמו השלטים שמונפים בבלפור, שכל אחד מהם הוא חלק זעיר בתוך פאזל שלא ברור עד כמה הוא מצטרף ואם הוא בכלל צריך להצטרף.

טדי נגוסה (מימין). אל תדובב אותיצילום: אבישג שאר-ישוב

החזק בשירי המחאה של השבוע החולף הוא "אנחנו באים" של הראפרית־זמרת אקו, הראפר טדי נגוסה והמפיק דורי סדובניק, חצי מהצמד האלקטרוני "רד אקסס". השיר הזה הוא הדבר הכי קרוב שנשמע עד עכשיו למחאה האולטימטיבית של התיפוף. המלים — בכל זאת, צריך אותן לפעמים — מזוקקות ומדויקות. "פרא אדם אתה, לב אוהב אנוכי/ אני קמתי מתרדמת וכולם קמו איתי", אומרת אקו, שגם ממקמת היטב את השיר בתוך ההקשר המבלבל של הקורונה ("2020 מה נהיה איתך? טוב שבאת").

באמצע השיר מצטרף נגוסה (שאחראי לאחד משירי המחאה החזקים של השנים האחרונות, "אזיקים על הידיים"), וה-Verse שלו משקף את היחסים המורכבים שבין המחאה הכללית לבין המחאה של יוצאי אתיופיה. כשנגוסה אומר "אנ'לא מחכה שמישהו יקבל אותי, בטח ובטח שלא יוביל אותי/ אנ'לא מחכה שמישהו כאן יבין אותי, בטח ובטח שלא ידובב אותי", הוא מדבר בראש ובראשונה כצעיר ממוצא אתיופי, שהתנער מהאשליה שהחברה הישראלית תקבל אותו כשווה ביוזמתה, אבל אפשר להבין את המשפטים האלה גם כהתפכחות כלל־ישראלית. נגוסה מקפיד להזכיר בבית הקצר שלו גם את קורבנות הגזענות והאלימות המשטרתית יוסף סלמסה, אברה מנגיסטו וסלומון טקה.

"זמן בראשית" של זיו רובינשיין. שיר מחאה נוסף, אסתטיקה דומה

דורי סדובניק, מפיק השיר, יצר ביט אלקטרוני אפל ומשלהב כאחד, והכי חשוב: הוא מיקם את השיר בתוך ההקשר המוזיקלי הגדול של המחאה — ההקשר של התיפוף. תופי בלפור נשמעים היטב בסוף הקטע, ואולי גם נוכחים בצורה סמויה יותר לאורכו. גם הטקסט של נגוסה מהלל את התיפוף והתופים. "האמת שמסתתרת בין הקיק לסנר", הוא אומר. או במלה אחת: בום!

אקו וטדי נגוסה — "אנחנו באים"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ