"אני רוצה שהיא תעמוד בשורה אחת עם אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין"

הם נפגשו לפני 23 שנה. הוא היה סטודנט לקולנוע, היא היתה משפדת במסעדה ששרה לו את פסקול חייו. עופר פנחסוב, במאי "צלצולי פעמונים" שליווה את אהובה עוזרי בהקלטות אלבומה שנה לפני שהסרטן גבה את קולה, מספר על אישה־אניגמה שנאבקה בשמועות על מיניותה, בזלזול של הממסד וחבריה לז'אנר וגם בבדידות, ומאמין שטרם זכתה להכרה הראויה

אהובה עוזרי והבולבול טרנג בהופעה. "היה מנגנון שאמר — אהובה עוזרי לא. זה תת רמה"
אהובה עוזרי והבולבול טרנג בהופעה. "היה מנגנון שאמר — אהובה עוזרי לא. זה תת רמה" צילום: אבישג שאר ישוב / מקור ראשון
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

לפני כשנתיים אחד מתלמידיו של עופר פנחסוב ביקש ממנו עזרה בבחירת הפסקול לסרט שלו. פנחסוב, במאי סרטים דוקומנטריים, הוא גם מורה לקולנוע בתיכון. כבר עשרים שנה הוא מלמד נערים ונערות ומלווה אותם ביצירת סרטי גמר לבגרות. לסרט שיצר אותו תלמיד, חשב פנחסוב, התאים שיר של אהובה עוזרי. "כשהצעתי לו את השיר הזה, הוא אמר 'מי זאת אהובה עוזרי? זאת לא ההיא עם הקול החלוד הזה?" נזכר פנחסוב. התלמיד ליווה את התשובה שלו בהנחת יד על הגרון, מחקה את התנועה שעוזרי היתה עושה בזמן דיבור מאז שנכרתו מיתרי הקול שלה בשל מחלת הסרטן בשנת 2000.

העובדה שלתלמיד תיכון ב–2018 היה מושג כלשהו מי היתה אהובה עוזרי, איננה מובנת אליה. אבל באותו רגע מה שהדהים פנחסוב ושבר את לבו היה הפער העצום בין הדימוי של עוזרי בעיני התלמיד כאישה מסכנה וחסרת קול לבין שיריה הנפלאים, העמוקים, היחידים במינם, של מי שהיתה אחת הזמרות והיוצרות הגדולות ביותר במוזיקה הישראלית. "לא רציתי לבכות ליד התלמיד שלי, אז הלכתי לשירותים", אומר פנחסוב. "גם עכשיו, כשאני מספר לך את זה..." — הוא נשנק ומפנה הצדה את פניו. "סלח לי, זה לא מתאים לי, אני אף פעם לא בוכה". כעבור כמה שניות הוא מתנער ומוסיף: "באותו רגע אמרתי 'זהו, הסרט חייב לצאת. והתחלתי את התהליך".

הטריילר של "צלצול פעמונים". צילום בזמן אמת

"צלצולי פעמונים", שיוקרן ב–13 בדצמבר בפסטיבל הקולנוע בירושלים וב–17 בחודש ביס דוקו, הוא פרויקט חיים של פנחסוב. הוא התחיל לעבוד על הסרט ב–1997, כשהיה סטודנט לקולנוע, והשלים אותו, אחרי שכבר היה בטוח שייגנז, כעבור 23 שנים. התקופה הממושכת הזאת מהדהדת פרק זמן נוסף של יותר מ–20 שנה, שעומד במרכזו של הסרט – שני העשורים האבודים של עוזרי, מאז שהפסיקה ליצור בצורה עקבית ומחויבת בסוף שנות השבעים ועד שחזרה בסוף שנות התשעים אל האולפן והבמה עם האלבום "צלצולי פעמונים".

פנחסוב היה הקולנוען היחיד שהבין בזמן אמת איזו דרמה אנושית ואמנותית הסתתרה מאחורי חזרתה של עוזרי אל היצירה ואל הבמה, והוא הסתער על ההזדמנות לתעד אותה. "צלצולי פעמונים" יוצא מתוך ההתרחשות הנקודתית הזאת, מרחיב את היריעה לכדי סיפור חייה ויצירתה של עוזרי, מנסה לפענח את דמותה המורכבת (ונתקל לעתים בחומות שעוזרי עצמה מציבה) וגם תובע את כבודה האבוד של אמנית גדולה שנאבקה במשך שנים ביחס מזלזל מצד הממסד התרבותי ומצד עמיתיה המוזיקאים. "אם אהובה עוזרי היתה אגדה ישראלית, יכלו לעשות עליה 50 סרטים", אומר פנחסוב. "צלצולי פעמונים" הוא בינתיים הסרט היחיד באורך מלא שנעשה עליה.

שיריה של עוזרי הם פסקול חייו של פנחסוב, בן 47, מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא היה פעוט כשהיא הוציאה את תקליטה הראשון, "היכן החייל שלי", ב–1975, אבל הוא זוכר את שיר הנושא — קינתה קורעת הלב של עוזרי על חייל שנהרג במלחמת יום כיפור — מהדהד בשנים שלאחר מכן במקום שבו גדל, קרית שרת ברעננה, שהוא מתאר כך: "שכונה של פרסים, בוכרים, עיראקים, מרוקאים. חצי היו פועלים קשי יום, חצי היו 'עובדים בביטוח הלאומי' — הולכים בבוקר, הופכים שם שולחנות". "זאת היתה המוזיקה של ישראל השנייה, לא היתה אחרת", אומר פנחסוב על השירים של עוזרי ושל "צלילי העוד" ו"צלילי הכרם", שפרצו ביחד אתה באמצע שנות השבעים. פנחסוב מספר ש"היכן החייל" חזר לככב בפסקול של השכונה והבית בזמן מלחמת לבנון. "אני זוכר את אמא שלי עושה ספונג'ה ושומעת את 'היכן החייל' כי אבא שלי היה במילואים בלבנון והיא חששה לשלומו", הוא אומר. "כמובן שברדיו — התעלמות מוחלטת. זה לא היה הנרטיב".

"כל אחד יש לו דלת, בשביל זה הוא סוגר אותה — כדי שלא יידעו מה יש בפנים. איך אבנר גדסי שר? הגברים בוכים בלילה. בכי זה שחרור הכי גדול. אני שוברת את הבולבול טרנג. במוזיקה נכנסת. כל דבר יש לו את הפורקן שלו"

עוזרי, מתוך הסרט

עוזרי. "השמועות על מיניותה גרמו לה להסתגר"צילום: אסף עברון

אחרי השחרור פנחסוב התחיל ללמוד קולנוע בבית הספר "קמרה אובסקורה", ובשנה השנייה החליט לעשות סרט קצר על עוזרי כתרגיל באחד הקורסים, שבכלל עסק בקולנוע עלילתי, לא תיעודי. פנחסוב התקשר למסעדת גמליאל בכרם התימנים בתל אביב, שבה עוזרי עבדה כמשפדת במשך שנים רבות. היא ענתה לטלפון והזמינה אותו לבוא. כשהגיע למסעדה, משוכנע שיפגוש שם גם את המנהל או הסוכן שלה ("זה היה בדיוק כשאייל גולן התפוצץ והמוזיקה הים תיכונית נעשתה תעשייה", הוא אומר), הופתע לראות את הזמרת הנערצת עליו רוכנת על קערת בשר, "כל החולצה שלה רטובה מדם. חולצה של שוק, כמו שהיא תמיד לבשה. הייתי בהלם. איך היא לא מתביישת ממני, איך אין לה פוזה", נזכר פנחסוב.

אחרי שעוזרי סיימה לעבוד, פנחסוב ליווה אותה הביתה. היא שאלה אותו אם ירצה לשמוע אותה שרה את 'היכן החייל' ושרה לו, מלווה את עצמה בבולבול טרנג, הכלי ההודי שהיא הפכה לשלה. "זה היה בשבילי כאילו סינטרה שר לי את 'מיי ויי'. לא האמנתי שזה קורה", אומר פנחסוב. הוא נשמע כמו מעריץ, והוא לא מכחיש את זה. כשהוא נשאל אם עמדת המעריץ לא מבטלת את המרחק הדרוש על מנת לעשות סרט תיעודי מעמיק על אמן, הוא אומר: "אני תמיד תופס מרחק ורואה את הבן אדם בראייה רחבה. זה סרט שאם אהובה היתה יכולה לראות, הוא לא היה קל עבורה. אני לא יודע אם היא היתה אוהבת לראות את עצמה. היא תמיד התנהגה כאילו 'כולם אוהבים אותי'. ובסרט היא היתה רואה את האמת בפרצוף. היו הרבה שנים שלא התייחסו אליה בכבוד. אתה שואל על הערצה. בשבילי המילה החשובה היא 'אהבה'. במאי דוקו חייב לבוא מאהבה. חייב להיות אמפתי. אם אתה שופט את הגיבור שלך, איבדת את זה. ואני את אהובה אוהב, על כל רבדיה, גם הלא טובים".

מאותו מפגש ראשוני ב–1997 לא יצא סרט. כשפנחסוב דיווח בהתרגשות למוריו ב"קמרה אובסקורה" על הרעיון לצלם את עוזרי, הם לא ידעו על מי הוא מדבר והזכירו לו שמדובר בקורס של קולנוע עלילתי. שנה לאחר מכן חבר מוזיקאי סיפר לפנחסוב שניצן זעירא, הבעלים של חברת התקליטים נענע דיסק, הציע לו ללוות את עוזרי באלבום החדש שעליו עבדה. לדברי פנחסוב, אותו חבר אמר לו "אני לא יודע מי זאת, אבל אתה מזרחי, אתה בטח מכיר אותה".

עוזרי מבצעת את שיר הנושא של "צלצולי פעמונים"

פנחסוב חזר אל עוזרי עם מצלמה, ו–30 השעות שהוא צילם במחיצתה בשנתיים שלאחר מכן היו חומר הגלם של הסרט החדש. באותו שלב ראשוני הוא לא יכול היה לשער שהאלבום שאת הקלטתו הוא מתעד יהפוך לאבן דרך. זה היה כמעט תירוץ. "עניין אותי מה זה העוף המוזר הזה", אומר פנחסוב על עוזרי. "מי זאת האישה הלא נשואה הזאת, בלי ילדים, בכרם, כשמסביבה כל הנשים מתחתנות בגיל 23 ובגיל 30 יש להן ארבעה ילדים".

הניסיון של פנחסוב לדובב את עוזרי על חייה הפרטיים נתקל על פי רוב בתגובה מסויגת ואף עוינת. "היא היתה אישה מאוד סגורה", הוא אומר. "אם חדרת טיפה לפרטיות שלה, היא היתה מסתכלת עליך בעיני נץ, מבט של 'עוד שאלה אחת ואני חונקת אותך'".

בסרט, בתגובה לשאלה של פנחסוב שאיננה נשמעת, עוזרי אומרת: "אף אחד לא שואל עליי. ברגע שבן אדם בא ואומר לי 'תגידי, מה?' מותק, עד לכאן. אני שאלתי אותך? אז אל תשאל אותי. כל אחד יש לו דלת, בשביל זה הוא סוגר אותה. כדי שלא יידעו מה שיש בפנים. אותו דבר זה אני". "אבל אדם רוצה לשפוך את לבו", מקשה עליה פנחסוב. "איך את פורקת את לבך?" "איך אבנר גדסי שר? הגברים בוכים בלילה", עונה עוזרי. "בכי זה שחרור הכי גדול. אני שוברת את הבולבול טרנג. במוזיקה נכנסת. כל דבר יש לו את הפורקן שלו".

חבר מוזיקאי סיפר לפנחסוב שהבעלים של חברת התקליטים נענע דיסק, הציע לו ללוות את עוזרי באלבום החדש שעליו עבדה, כי "אני לא יודע מי זאת, אבל אתה מזרחי, אתה בטח מכיר אותה"

פנחסוב מספר איך נולד הסרט

צילום: רן אביעד
צילום: רן אביעד
עוזרי, מתוך "צלצולי פעמונים". הזמרת הנערצת עליך, רוכנת מעל קערת בשרצילום: רן אביעד

"אני זוכר שהכנתי אותה הרבה זמן שהולך להיות ראיון קצת אישי", אומר פנחסוב. "פחדתי מאוד. פחדתי שהיא תרביץ לי. יש המון פנים לאהובה. היא יכולה להיות אמהית, חסרת ביטחון, כריזמטית, דומיננטית, והיו לה את הרגעים של 'אל תתעסק אתי'. מה שעזר לי מהבחינה הזאת זה שהייתי סטודנט. היא הרגישה בנוח עם זה. היא תמיד אמרה 'אתה סטודנט, אני סומכת עליך. אתה לא תדקור אותי'".

באותה שיחה אישית פנחסוב שאל את עוזרי על בדידות. עוזרי השיבה שהיא אוהבת לחיות לבד, והוסיפה "בגיל שלי" — היא היתה אז כבת 50 — "אני כבר לא צריכה בעל".

מי שמכיר את השירים של עוזרי, ואת זעקת הבדידות שהיתה בהם, לא ישתכנע שהיא באמת אהבה לחיות לבד.

הבמאי עופר פנחסובצילום: אמיל סלמן

"עניין אותי מה זה העוף המוזר הזה. מי זאת האישה הלא נשואה הזאת, בלי ילדים, בכרם, כשמסביבה כל הנשים מתחתנות בגיל 23 ובגיל 30 יש להן ארבעה ילדים"

פנחסוב

"אהובה היתה הבן אדם הכי מורכב במוזיקה הישראלית. היו אצלה המון סתירות, המון פילטרים. שירים שמחים שמסתירים אמת עצובה. עד עכשיו אני לא מבין איך הצלחתי להוציא ממנה את האמירות האלה על הבדידות, גם אם אתה לא חושב שזה נכון". פנחסוב מוסיף שבעצת הבמאי עמית גורן, שליווה את יצירת הסרט, הוא החליט להשמיט את הפריים שבו עוזרי אומרת שהדבר היחיד שהיא מצטערת עליו הוא שהיא לא הביאה ילדים לעולם. "עמית אמר 'לא צריך את זה. בסרטי דוקו טובים צריך לתת חצי כפית של דבש'. כל פעם הלכתי על התפר הזה. גם בקטע של הזהות המינית. אני שומר על כבודה. אני לא יודע מה היה שם".

כשפנחסוב נשאל על הסוגיה האחרונה, הוא אומר "אני מעדיף שזה לא יעלה בראיון".

אבל מדברים על זה בסרט.

"אני מגדיר את זה כשמועות. יש מספיק צהוב בטלוויזיה, שיורדים לרמת התחתונים. אני חושב שאנחנו, הבמאים הדוקומנטריים, צריכים להיות מעל".

המילה "שמועות" אכן מופיעה הרבה סרט בהקשר של חיי האהבה של עוזרי. "מסכת השמועות על אורח חייה", אומר אשר ראובני, שהיה האמרגן של עוזרי. "יצאו שמועות על אהובה, שאין לה חבר והיא מחוברת יותר עם נשים", אומר רמי דנוך, סולן "צלילי העוד". היחיד שאומר במפורש "היו שמועות שהיא לסבית" הוא העיתונאי אבנר ברנהיימר, שראיין את עוזרי לפני החזרה שלה לתודעה עם "צלצולי פעמונים".

"אהובה מאוד לא אהבה את השמועות האלה", אומר פנחסוב. "השמועות האלה גרמו לה להסתגר. זאת אחת הסיבות לכך שהיא נעלמה בסוף שנות השבעים".

עטיפת האלבוםצילום: רונן ללנה

בהרבה שירים שלה יש פנייה לנשים אהובות, מצדו של גבר שמנקודת המבט שלו עוזרי מדברת. שאלת אותה על הבחירה העקבית והלא שגרתית הזאת?

"מה שיפה בסרט דוקומנטרי זה שהצופה שואל את עצמו שאלות".

גם אם פנחסוב צודק והשמועות על חייה הפרטיים של עוזרי היו אחת הסיבות להתרחקות שלה מעשייה אמנותית במשך שני עשורים, היו לכך סיבות נוספות, ובראשן היחס המזלזל שספגה האמנות שלה. בניגוד ל"צלילי העוד" ו"צלילי הכרם", ששרו בין השאר שירים של אלתרמן ואלכסנדר פן, עוזרי כתבה את שיריה בעצמה. העברית שלה לא היתה תקנית, גם לא ההגייה. המילה השנייה בשיר שפותח את אלבום הבכורה שלה, "עמק הפרחים", היא "כרכרה". עוזרי שרה עם קמץ ב–כ' הראשונה, במקום חיריק. Karkara. היום, ממרחק השנים ולנוכח יופיים הנדיר של שיריה, זה נראה כמו קוריוז זניח, אבל אפשר לדמיין איך באמצע שנות השבעים העורכים המוזיקליים בקול ישראל גיחכו על השיבוש והתייחסו בביטול ליצירתה של עוזרי. ב"צלצולי פעמונים" נטען שבקול ישראל יצאה הוראה מפורשת לא להשמיע את שיריה של עוזרי. גזירי עיתונים מהתקופה נראים בסרט כאישוש לטענה, אבל הם חולפים ביעף ומשמשים בעיקר אלמנט ויזואלי. פנחסוב לא מראיין עורכים מהתקופה שמאשרים כי הדבר אכן קרה.

ניסית לדבר עם עורכי הרדיו מאז?

"היה מנגנון שאמר — אהובה עוזרי לא. זה תת רמה".

אוקיי. אבל יש הבדל בין אווירה כללית כזאת לבין הוראה ספציפית לא לשדר.

"רוב אנשי הרדיו שרציתי לדבר אתם כבר לא בחיים, והיתה אחת שלא ענתה לי".

"היא יכולה להיות אמהית, חסרת ביטחון, כריזמטית, דומיננטית, והיו לה את הרגעים של 'אל תתעסק אתי'. אם חדרת טיפה לפרטיות שלה, היא היתה מסתכלת במבט של 'עוד שאלה אחת אני חונקת אותך'"

פנחסוב

אהובה עוזרי צלצולי פעמוניםצילום: רונן ללנה / באדיבו

היחס המקומם של הממסד התרבותי למוזיקה המזרחית בשנות השבעים הוא דבר ידוע. טענה מעניינת יותר של פנחסוב נוגעת ליחס הצונן והמתנכר אל עוזרי מצדם של עמיתיה המוזיקאים המזרחיים. לדבריו, הם הפנו לה כתף קרה. "הם היו עפר לרגלי הממסד והפנימו את היחס שלו. לא היה להם עמוד שדרה", הוא אומר. לדבריו, כשפנה אל זמרים מזרחיים בולטים בסוף שנות התשעים וביקש מהם להתראיין לסרט, אף אחד לא נענה. "צלצלתי לכולם, כולל כולם. אף אחד לא רצה להתראיין עליה", הוא אומר.

ב–1998 ו–1999, כשפנחסוב צילם את עוזרי, הוא ליווה אותה לאירועים רבים של המוזיקה המזרחית, הופעות והשקות למיניהן. "בכל פעם חיכיתי שיעלו אותה לבמה, אבל לא נתנו לה", הוא אומר. "רציתי להגיד: 'אתם יודעים מה היא עושה עכשיו באולפן? מי אתם, דגי רקק שעושים להיטים בשקל, שאתם לא נותנים לה לשיר?' הייתי כל כך מבואס מזה. פעם היינו בהופעה במועדון הפלקה של אחד הזמרים הכי חזקים, לא נזכיר שמות. הוא ישב במעגל עם איזה עשרים גברים חסונים, ואחר כך עלה לשיר. חשבתי שהוא יעלה אותה אבל לא. אחר כמה כוסיות הרגשתי ביטחון והלכתי לשולחן של הבחורים החסונים. אמרתי 'אפשר שבנאמבר הבא הוא יזמין אותה?'. הם תקעו בי מבט של 'אל תסתבך אתנו'. זה היה היחס לאהובה".

אבל הסוגיה המעניינת הזאת לא עולה בסרט. מדוע?

"לא היה לי אכפת להתעמת עם האנשים האלה. יכולתי לכסח להם את הצורה בקלות. אבל רציתי לשמור על הכבוד של אהובה. היתה לה סגולה להעביר את הדברים הלאה, לסלוח לאנשים. היא לא נטרה טינה".

בשנת 2000, כשנה אחרי יציאת האלבום "צלצולי פעמונים", עוזרי אובחנה כחולת סרטן וזמן קצר לאחר מכן מיתרי הקול שלה נכרתו. "היא התרחקה מכל מי שהיה קשור להפקה של האלבום, ואני הייתי צעיר ולא ידעתי איך לגשת אליה", אומר פנחסוב. "לא היה לי נעים. מה אני אגיד עכשיו — מה עם הסרט? לא היה לי ניסיון בחיים. לא ידעתי איך לגשת לבן אדם במצב כזה. וגם הרגשתי — אני נמצא עם אגדה, עם מישהו גדול, ופתאום האגדה הזאת קורסת".

צילום: רונן ללנה
עוזרי, מתוך הסרט. "היא היתה אישה מאוד סגורה"צילום: רונן ללנה

באמצע העשור הראשון של המאה ה–21 הורגש שינוי חד ביחס של הממסד התרבותי הישראלי אל עוזרי. סיבה אחת לכך היתה ההשתתפות שלה בשני להיטים גדולים, "שירת הסטיקר" של "הדג נחש" והדואט עם יהודית רביץ "האיש ההוא". אבל נראה כי הסיבה העיקרית להכרה המאוחרת בעוזרי היתה הפיכתו ההדרגתית של השיר "צלצולי פעמונים" להימנון ישראלי. הרבה מאוד אנשים אימצו אותו אל לבם כשיר כמעט מקודש, לא בהכרח בזכות השמעות ברדיו. בנסיבות האלה פתאום אפשר היה להתייחס אל עוזרי כאל אמנית איקונית.

פנחסוב לא קונה את ההתהפכות הזאת. לדעתו זה לא היה מהלך אותנטי. העמדה שלו ניכרת כשהוא משבח את פסטיבל הקולנוע בירושלים על ההחלטה לכלול את "צלצולי פעמונים" בתוכנית שלו. "זאת בגרות תרבותית שפסטיבל כזה מארח סרט על אהובה עוזרי", הוא אומר.

אתה מגזים. נראה לי שהתרבות הישראלית, גם אם באיחור מקומם, הבינה שהיא היתה מוזיקאית נפלאה וחשובה.

"לא באמת. זה תמיד עם קריצה".

אני חושב שאתה טועה.

"כי אין לך את המטענים שלי. אני זועם. אני מרגיש שאנחנו החמצנו אגדה".

"צלצולי פעמונים" נפתח בידיעה על מותה של עוזרי ב–2016, אבל הוא לא מראה את הזמרת ב–16 שנותיה האחרונות, מאז שחלתה. "היה לי ברור שאני לא מראה פריים אחד שלה חולה", אומר פנחסוב. "כשהלכתי לקרנות להשיג מימון אמרו 'אתה חייב להראות את השנים האחרונות'. אמרתי 'חבר'ה, אם אתם רוצים אותי, תשכחו מזה'. אני רוצה שיזכרו אותה חיה, נושמת, כריזמטית. העיניים היוקדות האלה. את זה אני רוצה להראות. אני רוצה שהיא תעמוד בשורה אחת עם אריק איינשטיין, עם חוה אלברשטיין. אם אני מראה את המחלה והדעיכה שלה, אני יוצר ממנה מסכנה".

לצד השלמת הסרט, בשנה האחרונה פנחסוב פועל בדרכים נוספות להנצחתה של עוזרי. הוא פנה אל עיריית תל אביב בבקשה להחליף את שם הרחוב שבו התגוררה, ישכון, לרחוב אהובה עוזרי. "למה לא?" הוא אומר. "היא כל כך מזוהה עם הכרם. 'בוא לאכול חומוס באהובה עוזרי'. יש דבר שנשמע יותר טוב מזה?"

עוזרי על הבמה עם הבולבול טרנגצילום: דודו בכר

כתבות מומלצות

דיוקנאות של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו אקלה בתערוכה לזכרה בעיר ג'נין, לפני כשבוע

חדשות היום, 25.5

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"