2008-1998: רונה קינן מנצלת את הרגע האחרון של המיינסטרים - מוזיקה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

2008-1998: רונה קינן מנצלת את הרגע האחרון של המיינסטרים

לכתבה
רונה קינן מגד גוזני

בן שלו יצא לחפש את אבני היסוד של המוזיקה הישראלית מ-1948 ועד היום. תחנה שנייה: "עיניים זרות", שיר שספק אם יימצא לו היום מקום ברדיו הישראלי

23תגובות

שיר העשור השישי: רונה קינן "עיניים זרות"

זמרים אוהבים להגיד שהם מאמינים גדולים בכוחו של השיר העירום, של הנס שמתרחש כשמלים מזוקקות פוגשות את המנגינה שמתאימה להן. לפעמים זה נשמע כמו קלישאה חבוטה. בעיקר כשהזמר שאומר את זה לא יכתוב שיר הגון גם אם חייו יהיו תלויים בכך. לפעמים, כשמדברים עם זמרת שיודעת לטוות את הסליל הכפול של השיר העילי, זאת נשמעת אמת נצחית. וכשרונה קינן משמיעה את האמירה הזאת בהקשר של שיר נפלא כמו "עיניים זרות", על אחת כמה וכמה.

היא כתבה אותו, בניגוד להרגלה, בתוך זמן קצר מאוד. "אני לא רוצה להגיד בכמה זמן כי זה לא נעים", היא צוחקת.

חמש דקות?

"מממ... רבע שעה. בדרך כלל אני משכתבת למוות. אילו החיים שלנו כיוצרים היו יכולים להיות מורכבים רק מרגעים כאלה, הייתי מאושרת. הוא פשוט החליק החוצה. המשפט הראשון יצא ברגע הראשון שהחזקתי את הגיטרה. 'חושך. לא ראיתי כלום'. כי היה חושך ולא ראיתי כלום".

מה הופך את "עיניים זרות" לאחד השירים הטובים ביותר של העשור שלו? מרכיב אחד הוא השילוב שמתקיים בו בין איפוק ללהט. כשמדברים על קינן מרבים להדגיש את האלמנט הראשון וממעטים לדבר על התשוקה, שבלעדיה האיפוק הוא סתם צנים אמנותי יבש. הדבר השני שמרומם את "עיניים זרות" והופך אותו להרבה יותר משיר יפה באופן שגרתי, הוא הדרמה השקטה שמתחוללת בפזמון שלו. הבתים מתבוססים בתחושת חידלון. "חושך. לא ראיתי כלום". בפזמון, לעומת זאת, יש גיוס פתאומי של משאבים נפשיים. "אני לא אפסיק לרצות, אני לא אפסיק לרצות, אני לא אכנע לרעיון הזה שאי אפשר", שרה קינן. הצורה שבה היא שרה את המלה "אכנע" — התחושה הברורה היא של צלילה מטה — גורמת לחשוב שהיא יודעת שאין לה סיכוי. והחזרה האובססיבית על הצירוף "אי אפשר" ("הרעיון הזה שאי אפשר כי אי אפשר ואי אפשר") מוסיף ומעמיק את הכאב.

"אתה אומר שיש שם הזמנה לאפשרות שמתרסקת מיד כשהיא מזדקפת. אני לא מסכימה", אומרת קינן. "ברור שאי אפשר. אבל הפעולה היא הדבר שמזיז אותנו קדימה. גם סיזיפוס במעלה ההר, חירות המחשבה היא שאיפשרה לו להמשיך לגלגל את האבן הזאת. לא אשקר. רוב האנשים שמדברים אתי על השיר הזה אומרים שהוא ליווה פרידה. נדיר שמישהו נכנס לחופה עם שיר שלי. אבל אני חושבת שאילו השיר הזה היה רק בור שאין בו פתח של אור... אני לא חושבת שהייתי יכולה לכתוב אותו".

רונה קינן עיניים זרות

השיחה על "עיניים זרות" היא הזדמנות לשאול את קינן על הציטוט המעניין שמופיע בסופו. "וסוף, סוף לסיפור", שרה קינן, והצורה שבה היא מלחינה ושרה את המלים האלה מוליכה היישר אל "סוף לסיפור" של יהודית רביץ. "זה בא אלי. זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש", אומרת קינן. "זה מביא את עצמו מתוך ההרמוניה. אלה רגעים שנורא קשה לשים עליהם את האצבע. סוג של ערפול חושים. זה ביקש להיכנס והרשיתי לזה להיכנס".

יכולת להוציא את זה אחר כך, כשערפול החושים של היצירה נמוג.

"יכולתי, אבל לא רציתי".

"עיניים זרות" לא היה להיט, אבל הוא הושמע לא מעט ברדיו. ב–11 השנים שחלפו מאז שיצא, התחולל שינוי עמוק במוזיקה הישראלית. המיינסטרים נעשה פופי יותר, מזרחי יותר. התחושה היא שאם ב–2007 שיר כמו "עיניים זרות" נמצא עדיין במיינסטרים, כיום הוא כבר נמצא מחוץ לגבולות הגזרה. "אני לא יודעת", אומרת קינן. "ברור שיש תנודה ברורה לכיוון של פופ. זה מעולה. שנים לא היה פה פופ ראוי, אבל נדמה לי שיש עדיין מקום לשירים במיינסטרים. אני מאמינה גדולה בשירים — טקסט ולחן שמדברים ועושים משהו שאנשים רוצים לשמוע אותו, לחיות אתו. אני לא בטוחה שאין לזה מקום".

הרשמה לניוזלטר

מיטב הכתבות, העדכונים והפרשנויות, מדי יום ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות