אינדינגב חי |

בפאתי הפסטיבל היה מי שהחזיר את האמון באנשים שמחזיקים גיטרות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עדכונים

קסן הפליאה עם פאנק מועדונים, נשי עדין ושורט

הביטוי הזה "אינדי" שהפך להיות שם שגור בפיהם של עשרות אלפי חובבי מוזיקה בישראל ובמרוצת השנים גם של ז'אנר תמיד הצחיק אותי, הרי אין אינדי בישראל מהסיבה הפשוטה שאין ממסד מוזיקלי אמיתי בישראל. המהות של יצירה בדרך עצמאית "אינדי" אם תרצו, היא כדי לתקוע אצבע בעין של חברות התקליטים הגדולות ולהגיד להם "נה! לא צריך אתכם אני יכול להקליט את עצמי במחסן של דודה שלי, על טייפ סלילים מלוכלך ולהפיץ את זה למי שבא לי". אבל במציאות הישראלית בה חברות התקליטים הגדולות קיימות בעיקר בשביל לחלוב תמלוגים על שירים שבבעלותן מהעבר הרחוק, ספק אם יושב בבית גיטריסט מתוסכל שהדמו אותו שלח נזרק בבושת פנים לפח והוא כעת מתכנן את הנקמה שלו והיציאה לדרך עצמאית. אז זה נחמד מאוד בעיני שמרימים פסטיבל ענק תחת המסגור "אינדי", אבל העצמאיות הזו היא מזויפת מעט לפחות ברמת ההגדרות.

אך לצד אמנים שמתדהרים בנוצות האינדי שלא להם, בז'אנרים האלקטרוניים חברות תקליטים קטנות ועצמאיות נפתחות כמו פטריות לאחר הגשם, בתל אביב לבדה יש לעיתים תחושה של יותר חברות תקליטים מאשר יוצרים, וזה נראה כאילו כל מי שמוציא שיר מוציא אותו דרך חברה קיקיונית אחרת. השאלה לגבי חברות אלו היא לא כמה כסף הן מגלגלות (הן לא) אלא כמה אמנים חתומים בהן וכמה מפואר הקטלוג המוזיקלי שלהם, חברות התקליטים העצמאיות הן בעיקר מטריית גג בשביל אמנים שאין להם מושג איך לנהל את עצמם ודרכן יוכלו להפיץ את המוזיקה שלהם הלאה וזה הדבר הכי קרוב לאינדי שיש בארץ.

קסןצילום: דניאל צ'צ'יק

יש כמה כאלו שראויות לציון ואחת מהן - מלכה טוטי, שאף קיבלה ספוט של כבוד בערב השני של פסטיבל האינדינגב. לאורך ערב שלם, החל מהשעה 22:00 ועד סוף הלילה, עלו אמניה זה אחר זה כדי להרביץ בקהל את תורתם. חברת התקליטים השאפתנית והצעירה יחסית מורכבת מדמויות בעלות שעות מנוע רבות בחיי הלילה של העיר, כאלו שנגנו כבר על כל במה שמכבדת עצמה במדינה וכעת פוזלות לעבר הקסם שמעבר לים התיכון ובהצלחה יתרה.

בשעה 22:00 בדיוק לקחתי לעצמי כוס של צ'אי מסאללה חריף וחמים שהזכיר לי נשכחות מפסטיבלים בזויים בחוף ניצנים, והתמקמתי כמה שיותר קרוב לבמת האינדיטרוניקס, שבינתיים הספיקה להתמלא ולהתרוקן ושוב להתמלא מאז שמופע האוונגרד של רייסקינדר ירד ומופע הביזאר של קארמה שי עלה. ראשונה עלתה על הבמה קסן, או בשמה האמיתי חן, לדיג'יי סט על מנת ללכוד כמה שיותר מהרקדנים ועשתה זאת כהלכה עם סט מהודק ומדויק שאמנם לא היו בו מיקסים מרשימים בין שיר לשיר אך כלל סלקשן מטמטם בגוון נשי בועט ששואב השראה מהאזורים האפלים של שנות ה-80 באי הבריטי. כך למשל הפליאה קסן לתפוס את הקהל עם הסינתים הנפלאים מהקטע "ישר" של קברט וולטראי משפילד (בגרסת רמיקס של ג'ון רובי) והקהל - שהיה מורכב רובו ככולו ביוצאי צבא טריים, שהוריהם ככל הנראה עדיין לא הכירו בשנה בה יצא הקטע הזה - החל לרקוד ולהזיע אחד על השני, האווירה התחממה והמתח נבנה. פרט לכמה רקדנים שהחליטו בצעד וולגרי לחלוטין לרקוד ללא חולצה (תהרגו אותי אני חי פה כבר 27 שנים ולא הבנתי עד היום את המנהג הדוחה הזה, גם לא בבלומפילד) שאר הקהל רקד, איש איש מכונס בעצמו עם עיניים חולמניות והבאסים ממערכת ההגברה הלמו בכל אלו שחיפשו מפלט מהגהינום הדחוס והגולמי של הבמות הגדולות.

ההיסטריה הפכה להיסטוריה

לאחר כשעה וחצי של סט, הודתה קסן לקהל וירדה מהבמה. "זהו, זה נגמר? אני רוצה ללכת לראות את תומר יוסף", אמר לי בחור חביב יתר על המידה שפגשתי באותה השניה. אל הבמה עלו שני אנשי סאונד מנומנמים ושולחן עמוס כפתורים וצעצועים בוהקים, "שיים און אס" הטריו האינסטרומנטלי-אלקטרוני עשה דרכו אל הבמה. הטריו כולל שלוש דמויות מוכרות ומיוחדות מחיי הלילה בעיר: אורי קנת' על הקונגאס ומחלקת ההקשה, נדובה (ששיחרר רק בשבוע שעבר אלבום מצופה בלייבל דיסקו חלאל) על התכנותים והסינת'ים המוקלטים, ויובב ארזי על הגיטרה והבאס באופן סימולטני. תפקידם של שיים און אס בערב זה היה להיות להקת הליווי של קסן, שסיימה עם משבצת התקליטנית ועברה למשבצת הזמרת ושל המכשף הפורטוגזי - אבראו.

הפתיחה של ההופעה לוותה בבעיית סאונד עקב חיבור/כבל סורר וניתן היה לראות את הפרצוף המודאג של חברי ההרכב שניסו להבין את פשר הקרעכץ ומי מהם הוא זה שאחראי עליו. לאחר שני קטעים וחילופי האשמות בין הסאונדמן לבמה עשה רושם שהם הצליחו להתגבר על הבעיה וכאשר עלה אבראו לבמה ההיסטריה הפכה להיסטוריה. המוזיקה שייצרו חבריי ההרכב היתה מדויקת בכל קנה מידה, הצליל שהם הפיקו היה מלא ומגובש וכל אחד מהם ביצע בכל רגע נתון כל כך הרבה פעולות עד שזה היה בלתי אפשרי לעקוב אחריהם (ובעיקר אחרי תנועות היידים הארוכות של נדובה ששיחק עם כל מיני כפתורים שאין לי אפילו מושג איך להתחיל ולהסביר את פועלם).

אבראו, השרה אווירה רומנטית על הקהל עם שירו "פור אלה" והקהל הגיב בהתאם, זוגות זוגות החלו להתגופף וחלקם אף נעלמו אל תוך חשיכת המדבר. "את השיר הזה כתבתי במצב שהיה לי הכי רע, ואמרתי לעצמי - הכל טוב" אמר אבראו ועבר לשיר את השיר הקרקסי שלו - טודו בם שלאחריו הציג אבראו שוב את קסן ופינה לה את המקום הקדמי בבמה כדי שזו תוכל להפנט את אלו שנותרו בקולה הנמוך והמיוחד ובעברית.

הפתיחה שלה היתה חזקה כבר מהשנייה הראשונה והיא הפליאה עם הקטע "חול סגול" שמייצג בצורה מושלמת את כל מהותה של קסן - פאנק מועדונים, נשי עדין ושורט, מעין שילוב בין טובה גרטנר לקורין אלאל, משהו שנלקח משנות ה-80 וקיבל הפקה עכשווית. מאז הוציאה את אלבומה "בלז" שכלל את הלהיט - "אול אוף דה סאן" הופיעה קסן רק פעם אחת, במועדון הבוטלג בערב של חברת התקליטים קורוספונדנט יחד עם רד אקסס שהפיקו לה את אותו האלבום, ולכן כאחד שהאזין לאלבומה פעמים רבות סקרן אותי לראות אותה לראשונה (לפחות מבחינתי) על הבמה. והיא לא אכזבה, שרה שני קטעים והותירה טעם של עוד. בשיחה קצרה בינינו סיפרה לי על אלבומים חדשים ושיתופי פעולה מפתיעים ומסקרנים שעוד יקרו בהמשך ואליהם אני ממליץ לכם להיות קשובים.

כשירדו מהבמה, כבמטה קסם, התמלא האוהל תוך דקות ספורות עד אפס מקום, הפעם זה היה תורו של נדב שפיגל - אוטרקי. אין לי מספיק מילים בשביל להסביר עד כמה אני נדהם מההתקדמות של אוטרקי בשנה האחרונה ולמרות שמאז שראיינתי אותו על דפי עיתון זה עברו רק חודשים ספורים בלבד, הוא כבר הספיק להוציא עוד שלושה מיני אלבומים בלייבלים נחשבים ולשייף את הלייב האלקטרוני הבועט שלו על מיטב הבמות המקומיות וגם כאלו שנמצאות במדינות קרות יותר. הצלילים המלוכלכים שבקעו ממכונות התופים שלו השרו אווירה של מרדף והקהל הגיב בהתאם, מילא את האוהל עד אפס מקום ורקד בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. אוטרקי, מנגן בערך פעם פעמיים בחודש את הלייב האלקטרוני שלו בתוך מרתפי המועדונים המקומיים וההשפעה של הצלילים שלו בחלל הפתוח היתה קסומה ומהפנטת. ההופעה של אוטרקי היתה הטובה ביותר שראיתי באינדינגב אי פעם ואני אומר זאת בפה מלא, אני לא זוכר את עצמי רוקד כך בדיונות של מצפה גבולות כפי שרקדתי בקטע "רוטיישן רוטיישן" שלו שיצא לא מזמן בלייבל הקנדי - טורבו, והתמצב בתור אחד התקליטים שנחטפים הכי מהר מחנויות העיר. אוטרקי הוא כעת בעיני בגדר צפיית חובה ואם לא צפייה אז לפחות האזנה והוא צריך להופיע בפעם הבאה על במה הרבה יותר גדולה.

בר פלג

החזירו אהבה לעולם

"מצאתי את התגלית שלי!" אמרה מכרה בפנים מאירות בכניסה לבמת הפיל של אינדינגב, אתמול (שישי) בסביבות תשע וחצי בערב. "קוראים להם 'פלא אוזן', הם עושים היפ הופ מגניב, עם מסר! הופיעו לפני שעתיים. לא ראית אותם?"

לא, החמצתי לצערי, כמו שקורה עם הופעות רבות בפסטיבל הסימולטני אינדינגב. יתר על כן, שמחת הגילוי של המכרה הדגישה את העובדה שבאותו רגע, אחרי יותר מ–24 שעות של פסטיבל, לא חוויתי עדיין את חדוות התגלית, שהיא הרגש היפה והממלא ביותר שאינדינגב יכול לעורר. להיקלע להופעה של להקה שאתה לא מכיר, או מכיר בקווים כלליים מאוד, ולגלות שהמוזיקה שלה מניעה בך משהו. אינדינגב בלי תגלית זה כמו פטיפון בלי תקליט, וביום שישי בתשע וחצי הפטיפון עדיין עמד מלכת.

עשר דקות לאחר מכן הוא התחיל להסתובב. הפגישה עם המכרה התרחשה בכניסה להופעה של "אלסקה סנאק טיים", להקה שנמנית עם הדור החדש של להקות האינדי האינסטרומנטליות, אחיותיהן הצעירות של להקות כמו "טאטרן" ו"טייני פינגרס". בדומה להן, אבל בצורה אחרת, "אלסקה סנאק טיים" מתיכה ומרתיחה רוק, ג'ז ואלקטרוניקה לכדי תבשיל אינסטרומנטלי מהדהד ומתפתח. נכנסתי להופעה שלה באמצע ואני לא סגור על הפרטים, וגם לא על האיכות המלודית למשל, אבל בניגוד להופעות קודמות בפסטיבל שבהן לא הבנתי את ההתלהבות של הקהל, אם היתה כזאת, בהופעה של "אלסקה סנאק טיים" הייתי חלק מגוש האנשים המריע, שהפתיע בגודלו ובקולניותו לנוכח העובדה שההרכב הצעיר הוציא רק עכשיו את אלבום הבכורה שלו.

המפגש המשמח עם אס"ט היה רחוק מלהיות תגלית מרעישה כמו המפגש עם אסתר רדא ב–2012, אם כל התגליות של אינדינגב, אבל הוא היה בגדר מיני תגלית, ששברה את התענית של 24 השעות שקדמו לה. שעה לאחר מכן ראיתי על אותה במה, השנייה בגודלה בפסטיבל, עוד להקה אינסטרומנטלית חדשה. קוראים לה "מאובן" והיא ניגנה רוק אינסטרומנטלי שנע בין עוצמה לעדינות וברגעיו הרכים הכניס את המוח למצב שיוט מהנה מאוד. אלבום בכורה בקרוב, הבטיח הגיטריסט. 

ההתפתחות הטובה בעלילה של אינגדינגב אתמול בערב היתה נעוצה לא רק בגזרת התגליות, אלא גם בגזרת ההופעות הגדולות של האמנים המוכרים, כוכבי זירת האינדי. גם בגזרה הזאת לא נרשמה התלהבות גורפת ב–24 השעות הראשונות. לעתים קרובות התגובה היתה כמעט אדישה, ואף עלו תהיות (שריחפו גם בשני הפסטיבלים הקודמים) על כך שהגדילה של אינדינגב והעברת מרכז הכובד לבמה הענקית החל מהפסטיבל של 2013 אולי לקחו משהו מהנשמה של הפסטיבל.

גלעד כהנא. לא נרשמת התלהבות מיוחדת ונדמה שאיכויות הכוכב ושרירי הפרפורמנס מאפילים על המוזיקהצילום: דניאל צ'צ'יק

כל התהיות האלה נהפכו לאבק מדבר ביציאה מההופעה של "אלסקה סנאק טיים", כשמכיוון הבמה המרכזית שמענו את נצ'י נצ' שר "אני מלך הראפ של המזרח התיכון". ההופעה של הראפר הפתח תקוואי העולה היתה ההופעה ההמונית ביותר והסוחפת ביותר בבמה המרכזית עד לאותו רגע, ואולי בכלל. היו שם אלפי אנשים והיה תענוג בלתי רגיל להיות שם ולספוג את המוזיקה ואת תגובת הקהל. מצד ימין — חבורה של בני 17. מצד שמאל — קבוצה של בני 25. מאחורי — וטרנים בני שלושים־ארבעים. לפני — אבא שהרכיב על הכתפיים את הילד בן השש שלו. כולנו, ללא הבדל ותק וגיל (אבל עם הבדל לטובת הצעירים ברמת הידיעה בעל פה של המלים), שרנו וזזנו ביחד עם נצ'י נצ', שב–2012, שלושת רבעי אלמוני, הופיע באחת הבמות הקטנות של אינדינגב, והנה, ארבע שנים אחרי, הוא חורך את הבמה המרכזית. אבל רגע, איפה שקל? שקל הוא הסייד־קיק הקבוע של נצ'י נצ' והנוכחות שלו מוסיפה ממד של בלגן מצוין להופעות של הראפר. הנה הוא עולה לבמה, עושה את מה שהוא יודע וגם שר שיר מהאלבום המתקרב שלו, שלפי שמו ("רדיו ג'ונאם") ישלב היפ־הופ עם מוזיקה פרסית. הקהל מריע. "אתם קהל של בן אלף זונות", צועק נצ'י נצ', ואז אולי רואה את הילד בן השש על הכתפיים (לא, לא יכול להיות) ומוסיף: "אבל בקטע טוב".

אחרי נצ'י נצ' עולים לבמה המרכזית, במסכות של קופים, אנשי הלייבל החדש של תמיר מוסקט, "APE". זאת בעצם משפחת "בלקן ביט בוקס" המורחבת, שכוללת גם את גלעד כהנא, מארינה מקסימיליאן ו"A–wa". 

"APE" נמצא ממש בתחילת דרכו, וזאת תצוגת תכלית של הכישרונות שמעורבים בו יותר מאשר של החומרים שייצאו בו. במחצית הראשונה של ההופעה, בכיכובם של כהנא ומארינה, לא נרשמת התלהבות מיוחדת ונדמה שאיכויות הכוכב ושרירי הפרפורמנס מאפילים על המוזיקה, אבל ברגע שתומר יוסף ושלוש הזמרות של "A-wa" מצטרפים זאת הופכת להיות ההופעה הכי טובה בפסטיבל. "A-wa" שרות נהדר, זה לא מפתיע. מי שמפתיע הוא יוסף, שלא רק מזנק וקופץ כפנתר אלא גם שר מצוין. נדמה שנוספה לקול שלו איזו שכבת חצץ טובה. חרף הבלגן הקולקטיבי הכמעט כאוטי על הבמה, המוזיקה נשמעת ממוקדת, מדויקת, רעננה מאוד. הסיומת המעולה, עם כמה שירים של "בלקן ביט בוקס", הופכת את הקהל לעדר של קופים מקפצים. התקבלה עוד הוכחה לאמיתותה של תיאוריית האבולוציה. לא רע בשביל הופעה בפסטיבל. יש בריאתנים בקהל?

הריק של הרוק

השעות הנהדרות האלה אתמול בלילה, עם המוזיקה מבוססת הביט של אנשי "APE" ונצ'י נצ' ועם ההזיות האינסטרומנטליות של "אלסקה סנאק טיים" ו"מאובן", הדגישו בצורה חריפה מאוד את מה שכבר ידענו על האינדי הישראלי והמוזיקה הישראלית בכלל. הביט והאינסטרומנטלי נכנסים בשנים האחרונות לתוך הריק של הרוק ולתוך הריק של השיר במובנו המסורתי. זאת הכללה גורפת ואף גסה (ולא צפיתי בהרבה הופעות השנה), אבל כמעט שאי אפשר היה לשמוע השנה באינדינגב זמרים ולהקות ששרו שירים טובים במובן המקובל: לחן הגון, נגינה בהירה וטובה, טקסט שאומר משהו והגשה קולית ברורה ומביעה. זאת היתה עד לא מזמן ברירת המחדל, ויותר ויותר נדמה שמדובר באסתטיקה בסכנת הכחדה. יש אלטרנטיבות מצוינות כאמור, ובכל זאת מדובר באמנות שאין לה תחליף. יוצא הדופן הבולט מהבחינה הזאת היה שלום גד. הוא הופיע בבמה הגדולה, שלאו דווקא מתאימה לו, מול קהל דליל יחסית של שעת צהריים, אבל השירים המעולים שלו צילצלו חזק וצלול ונוגע. רוקרים וכותבי שירים צעירים, הקשיבו ולימדו.

"מונגאר". המוזיקה של הלהקה התאבכה מהגיטרה בצורת ענני סאונד יפים, אך מעט צפוייםצילום: דניאל צ'צ'יק

בהעדרן של הופעות רוק טובות בבמות הגדולות, חיפשנו את הצליל המחוספס ואת הגישה המעיזה־מתנסה בבמת החיפושית הקטנה. אני לא יכול לדווח של גילויים עוצרי נשימה, אבל היו שם, בפאתי הפסטיבל, מול קהל של עשרות אנשים, כמה הופעות שהחזירו את האמון באנשים שמחזיקים גיטרות. 

אחרי הצהריים אתמול עמדו על במת החיפושית, זה לצד זה, שני צמדים של גיטריסט ומתופף/ת, שניגנו רוק אינסטרומנטלי בעל נטיות כבדות ומורכבות. המוזיקה של "מונגאר" התאבכה מהגיטרה בצורת ענני סאונד יפים אך מעט צפויים על ביט מהיר ואגרסיבי. "Suicidal furnitures" — הגיטריסט אבינועם שטרנהיים והמתופפת אלחנדרה לוי, השאירו חותם יותר עמוק. הם לא בדיוק השלימו זה את זה, אלא הסתערו ביחד, קרובים מאוד זה לזו, על יעדים מוזיקליים שהשתנו כל הזמן בצורה תזזיתית. זה היה גם גולמי וגם מדויק והיתה שם תחושה מאולתרת חזקה, אף על פי שהתיאום בין לוי לשטרנהיים הבהיר שהם ידעו לאן הם רצים. כמה שעות לאחר מכן הספקתי לתפוס קטע וחצי טובים מאוד של "Water Knives", צמד של בסיסט (יאיר יונה) ומתופף (עופר ביימל), והצטערתי מאוד שלא שמעתי יותר מהם.

"פירקת אל נור"צילום: דניאל צ'צ'יק

חיזר בפסטיבל

תענוג צרוף סיפקה ההופעה של "פירקת אל נור" אתמול בצהריים. "פירקת אל נור" היתה חיזרית באינדינגב: להקה של מוזיקאים חרדים, שמנגנת מוזיקה ערבית קלאסית. על הנייר הנוכחות שלה בפסטיבל נשמעה כמו קוריוז, אבל בפועל השעה שלה על הבמה היתה מהטובות בפסטיבל השנה. באופן טבעי, מול קהל שאינו מיודעי המוזיקה הערבית (חוץ מכמה שכן, לא להיעלב), התזמורת ניגנה את הלהיטים הידועים ביותר ברפרטואר הערבי, מ"יא עווז אל פלפילו", דרך "סוואח" ועד "אינתה עומרי". היא אמנם לא באה בהרכב מלא, אבל היא לא חיפפה, ניגנה בחדווה והתכוונות, ואולי אפילו הרשתה לעצמה להית חופשית יותר מהרגיל לנוכח הסיטואציה הלא שגרתית, שבה אף יליד בגדד קשיש לא יבוא אל הנגנים אחרי ההופעה ויגיד "פיספסתם רבע טון בשיר של פריד".

אפרופו מוזיקה מזרחית. אתמול בלילה, בזמן שיטוט במתחם האוהלים של הפסטיבל, נשמעה לפתע שירה קולקטיבית מפתיעה ומרחיבת לב: "עיניי זלגו דמעות של אושר, חיי היו ימים של בוסר". כעשרה צעירים וצעירות ישבו עם גיטרה ליד אחד האוהלים ושרו בחדווה ובקול גדול את "צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי. זאת היתה ההופעה הבלתי רשמית הכי טובה באינדינגב, לצד הופעת חובבים נהדרת נוספת, שעתיים לאחר מכן. חובבות, ליתר דיוק. שתי נערות ישבו משום מה ליד השירותים הסמוכים לבמת הפיל, ושרו בקול חרישי ובהרמוניה ווקאלית יפה של "Sympathy" של להקת הסיקסטיז "Rare Bird" . "And there's not enough love to go round", שרו שתי הנערות בעדינות אין קץ והחזירו לעולם, להרף עין, לפחות חלק מהאהבה שחסרה בו.

בן שלו

שבת בבוקר: שחור

כשאני פוקח עיניים, עדי כבר יושב מולי על הפינג'ן. את האינדינגב הראשון פספס בגלל שהבחורה שאתו התעוררה חולה. "אמרה כמה חבר'ה מנגנים במדבר, לא יקרה כלום אם נפסיד". לאחר שגילה מה הפסיד, פקד עוד ארבעה פסטיבלים. "כולם היו כאלה היפים, ציירו על קנבס", הוא נזכר. בפעם הראשונה הגיע עם אוהל ושק"ש, השנה לקח עמו מזרן, כרית ליום, כרית ללילה, אטמי אוזניים, כיסא וכיסא שהוא גם צידנית. הוא מזג מהקפה והציע לי משחה לצוואר התפוס.

"אולי נוספו במות ויש פי עשרה אנשים, אבל האופי לא השתנה יותר מדי", הודה, לפני שמצא את ההבדל: "היתה אווירה א־מינית. באו בשביל המוזיקה, לא כדי לרבוץ במאהל ולהתחיל אחד עם השנייה". סיימתי את השחור והנהנתי בהסכמה. תיכף חיים לרוז עולה, מעניין איפה מיטל.

עפר פרלמן

הרוסים על רייסקינדר

תוך שאני מפלס דרכי בדרכים הידועות של מתחם הפסטיבל במצפה גבולות ומתכנן ביני לבין עצמי את לו״ז ההופעות העמוס לערב הרגשתי, וכך גם חלק מחבריי, שהשנה יש משהו מעט יותר כבד באווירה הכללית של באי הפסטיבל. עושה רושם כי צלילי הגיטרות שמנסרות את דממת המדבר לא הצליחו להלהיט את הקהל המנומנם למחצה שעמד מול במת הקוף והפיל אמש, מעט מחיאות כפיים מנומסות, מעט תזוזות אגן מבוישות, אך ריקודים של ממש לא היו בנמצא ואם היו כאלו הם לא שמרו על מתח קבוע של יותר משיר אחד.

לאחר מספר שעות בהן תהיתי מה השתנה והאם ייתכן שאני וזיכרונות העבר שלי הם שורש הבעיה, הגעתי אל אוהל האינדיטרוניקס, אותו אוהל דמוי קרקס הממוקם בפאה המזרחית של המתחם רחב הידיים. האוהל היה מלא ויריעתו קצרה מלהכיל את מאות האנשים שהתאספו כדי לחזות במופע היחיד האוונגרדי של אסף עדן המכונה רייסקינדר.

אינדינגב 2016צילום: דניאל צ'צ'יק

לרייסקינדר יש את כל המרכיבים למתכון של אסון מוזיקלי — צלילים גסים, שירה חסרת קצב ודיסטורשן. אך מעל כל אלו מרחפת העובדה כי הוא משורר מודרני, שבעזרת שברי משפטים ללא כל קשר תחבירי/לוגי ביניהם ובזכות מיומנות וירטואוזית על מכשיר דגימת הקול (סאמפלר) שלו, הכל מתאחה לכדי יצירה שלמה. לדוגמה: "גופה לא יכולה לחסוך כסף / תמיד היא מאבדת ת׳חשק / סמים מלכלכים את הנפש / שוטרים שומרים על טוהר הנשק, היי". אתם מוזמנים לחפש את ההגיון בין בליל המילים האלה — כי אני לא מצאתי — אבל זה עובד, ובדרכו הכה ייחודית רייסקינדר מחייה את העברית, גורם לה לא להיות מביכה ולוקח אותה אל הקצה המשובש שלה.

הקהל, המשולהב זעק יחד איתו את מילות השירים שכבר מזמן הפכו להמנונים חוצי מגזרים, ולמרות שבדרך כלל בתחילת ההופעות שלו לא ברור אם הצלילים שבוקעים מהרמקולים הם תוצאה של תקלה טכנית או שיש יד מכוונת מאחוריהם, הקהל אמש ידע לזהות כל צליל וצליל. "רייסקינדר נושא את הבשורה", אמרה לי אחת הצופות במופע, "הוא בעיני קול של דור, חידדתי". וזה אולי נשמע יומרני אך בחוכמתו הרבה (במכוון או לא) הצליח אסף לגרום לכל מאזין למצוא חצי משפט שאיתו הוא מזדהה חד משמעית. לא אלבום, לא שיר — חצי משפט שהמאזין יחכה לו בסבלנות כדי לצעוק אותו אל החלל כאחרון המעריצים.

"לא באתי לספר על מה שאין לי" אמר רייסקינדר לקהל וזכה במחיאות כפיים סוערות. ״סתמו, סתמו״ הוא ירה כאשר אלו התחילו להרעיש ושוב ״סתמו״, ואז ״שקט אני מדליק סיגריה, אל תצעקו לי פה רייסקינדר רייסקינדר, מה אנחנו בקופת חולים?״.
אז לא כל כך ברור מה הוא ניסה להגיד ועד כמה הוא מאוזן כעת או שהוא על חומרים מטשטשים, אבל בדרכו הייחודית הוא מצליח כבר כמה שנים להעביר את המסרים שלו, ומופע היחיד הזה ששמו רייסקינדר הוא אחד הדברים הכי טובים שצמחו כאן בשנים האחרונות. זו אינה ההופעה הראשונה שלו באינדינגב וספק אם זו תהיה האחרונה — השואו הייחודי והאמיתי שלו הוא מצרך נדיר שאף אחד לא מעז לחקות.

בר פלג

שישי בערב: מיטל

בהכנות להופעה של קרמה שי, אינדינגב 2016צילום: דניאל צ'צ'יק

"לא, אני לא רוצה ציור של דולפין על העורף", אמרתי למיטל, אבל החיוך שלה ניצח. באינדינגב הראשון היא היתה בדיוק אחרי בת מצווה, עכשיו היא מספרת לי שאסור להפסיד את ההופעה של "קרמה שי". היא סטודנטית לתקשורת, פעם ראשונה בפסטיבל. בצופים כבר ישנה כמה פעמים באוהל. התיק שלה מלא בדיסקים — כן, כן — של להקות שאפילו הבסיסטים שלהן לא מכירים. "אנחנו חייבים ללכת לבמת הפיל", אחזה בידי ורצה במעלה הדיונה. "אילו אנרגיות, איזה אוויר. תקשיב לאנשים", אמרה כשחלפנו על פני סדנאות יצירה ודוכני חולצות.

בחזרה בבמה המרכזית, ניסיתי לעמוד בקצב שלה ושל תומר יוסף. היא נעה מושלם עם הביט, אני נשענתי על המעקה והנהנתי בהתאם לבאסים. ההופעה התארכה והתארכה, כל שיר טוב מקודמו, אבל כבר איבדתי תחושה בכפות הרגליים. כשאקו ומאלקוס התערטלו על הבמה, חלמתי על להתכרבל בשק שינה. "מה קרה, התעייפת?", שאלה ב–1:38, כאילו לא היתה לי משמרת במשרד רק לפני יומיים. חייכתי, היא נשקה לי על המצח והמשיכה הלאה. כיבוי אורות.

עפר פרלמן

שישי בצהריים: מקלחת

אם היה למארגנים מעט שכל, לפחות חצי מההופעות היו נערכות מול שורת מקלחות השדה. אחרי יממה בשמש ובחול, התגלה זרם מים אקראי, ש–70% ממנו השקה את האדמה, כדבר המדהים ביותר עלי אדמות. "לא האמנתי שאהיה שוב נקייה", התייפחה אחת על כתפיה חברתה.

המתחם נחלק לגברים ולנשים, כשבתווך מפרידה עמדת VIP עם כיור. מבטי זימה וקונדישנרים הוחלפו משני הצדדים. היה זה גם המקום שבו מכרים ותיקים התאחדו מחדש; יניב וים, למשל, לא ראו את השני מאז התיכון — הראשון היה בי"ב 9 וגידל בינתיים זקן, השני למד בי"ב 10 ומפרצים זרקו בשיערו, אבל שם מתחת לדוש הם היו אחים. במהרה סיכמו על רחצה משותפת כדי לקצר את זמן ההמתנה. השיזוף שהשניים חשבו כי תפסו התברר במהרה כסתם לכלוך.

עפר פרלמן

אינדינגב 2016צילום: דניאל צ'צ'יק

שישי בבוקר: מאחז

אם יש דבר נוח פחות מאשר שינה באוהל, הרי זו שינה באוהל שמוקף בעוד מאות אוהלים. מימין לנו התמקמה חבורה שלא הסתפקה בארבע במות, ופתחה סט רמקולים. משמאל, בחורה בעלת מבטא אנגלו־סקסי קלישאתי סיפרה למדבר את קורות חייה. הגשם שחזר לטפטף השתיק בשעה טובה את כולם.

גם במתחם המשפחות לא היה רגוע. "אני לא יודעת אם הם תעו בדרך או פשוט חשבו שמצאו מקום שקט", סיפרו ג'וי ושיר טרוטות העיניים על תריסר המשוחררים הטריים שהקימו מאחז מול האוהל שלהן. שלושת ילדיהם, כל אחד אלרגי למשהו אחר, דווקא נהנו; הם נרדמו על המחצלת בשיר הראשון של אסף אמדורסקי, והתעוררו בחצות כשהגדוד הוציא את הדרבוקות. אחרי שלוש שעות חזרו לישון, וב–7:00 בבוקר כל המשפחה כבר היתה בסדנת אקרו־יוגה. הילדים נהנו.

עפר פרלמן

הערב של הגיטרה התכולה

הערב הראשון של פסטיבל אינדינגב היה ערבה של הגיטרה החשמלית התכולה. זאת הכרזה קצת מוגזמת לנוכח העובדה שהיו על הבמות בסך הכל שתי גיטרות תכולות, אבל אלה שתי הגיטרות הראשונות ששמעתי בפתיחת הפסטיבל, ושתיהן הותירו רושם חזק, ותכלת היא לא הצבע הכי אופייני לגיטרות חשמליות, אז נישאר עם הכותרת הזאת. הגיטרה התכולה שלטה.

הצליל הראשון ששמעתי בערב הפתיחה היה הצליל של הגיטרה התכולה של דויד פרץ, והוא היה נהדר: גדול, חם, חצי צורב חצי מרחף. צריך מזל כדי ליפול עם הכניסה למתחם הפסטיבל על סאונד כזה והפעם המזל האיר פנים. השיר שפרץ והלהקה שלו ניגנו היה 'המוות בא לפנות בוקר'. אחד המשפטים בשיר הוא 'נשמתי הפכה לתכלת'. בינגו! מתאים בול לצבע של הגיטרה. זה היה שער כניסה יפהפה לאינדינגב 2016. כשהוא הסתיים פרץ אמר לקהל: לפני עשר שנים עשיתי טעות, באתי עם אקוסטית ולא עם חשמלית. הוא טועה. זה היה לפני תשע שנים, באינדינגב הראשון. וההופעה שלו אז היתה טובה. אבל הוא גם צודק: החשמלית, כשהיא מתופעלת כהלכה, היא הדהוד מלכותי יותר של הנשמה.

חותכים מההופעה של פרץ לפני סופה כדי למצוא את במת החיפושית, שבה אמורה להתחיל ההופעה של 'דף צ'ונקי'. החיפושית עברה מקום. אף אחד לא יודע איפה היא. בסוף מוצאים אותה, רגע לפני שהגיטריסטית עדי ברוניקי והמתופפת תמי קמינסקי מתחילות לנגן. הן צעירות מאוד, פחות מעשרים, ואלבום הבכורה שלהן הוא רוח נעורים במצב צבירה של פאנק דוקרני. בדיוק הדבר שאתה רוצה לשמוע באינדינגב. לברוניקי יש גיטרה תכולה ואחד המיתרים שלה נקרע בשיר השני. האם גיטריסטית של להקת פאנק אמורה להחליף מיתר או להמשיך לצרוח עם החמישה הנותרים כי פאנק זה לעבוד עם מה שיש? ברוניקי מחליטה להחליף. החבר שבא אתי מאוכזב מהבחירה הבורגנית. קמינסקי מנסה להעביר את הזמן בבדיחות על שלום חנוך. זה לא ממש עובד. אחרי שהמיתר מוחלף 'דף צ'ונקי' מחוללות רעש בריא ומלהיב למדי. כשהן צורחות ביחד הן נהדרות. למרגלותיהן מתהווה זירת פוגו סוערת, עם ייצוג נשי קטן אך משמעותי. ואז שוב נקרע לברוניקי מיתר. חסר לה שהיא מחליפה גם אותו. היא לא. 'אני צריכה את העזרה שלכם, בואו לבמה', היא אומרת לקהל. והקהל בא. שתי דקות מקסימות של בלגן צפוף משתתפים מסתיים כששוטר עולה לבמה ומגרש את הרוקדים. שוטר בהופעת פאנק! מה עוד אפשר לבקש בתחילת אינדינגב.

גבע אלון בהופעת "וגאן פרנדלי"צילום: דניאל צ'צ'יק

הדבר המאכזב היחיד בהופעה של 'vegan friendly' הוא שהגיטרה של גבע אלון חומה ולא תכולה. וגאן פרנדלי היא סוג של סופרגרופ. בפרונט, ליד אלון, עומד ג'נגו. הלהקה הוציאה בסך הכל שיר אחד, מוצלח מאוד. אלבום הבכורה ייצא בקרוב. מה שאומר שהקהל לא מכיר בכלל את החומרים. אבל הוא מכיר את אלון וג'נגו, שניים מטובי הרוקיסטים שלנו. הם באמת מנגנים מצוין, ביחד עם המתופף אסף רייז. מה שיפה במיוחד בנגינה שלהם, חוץ מזה שבאינדינגב תענוג לשמוע מקצוענים אמיתיים, הוא שהיא גם בשרנית וגם עדינה. יש מחץ ויש ניואנסים. ואיך השירים? הרושם לא חד משמעי. 'וגאן פרנדלי' עושה רוק מסורתי ברוחו וקשה מאוד היום לחצוב קול מקורי בתוך האסתטיקה הזאת. נחכה לאלבום ונראה אם הם הצליחו.

אסף אמדורסקי בהופעהצילום: דניאל צ'צ'יק

הערב הראשון של אינדינגב הוא לא הסיטואציה הכי טובה לשמוע בה מוזיקאים מבוססים, שלא לומר כוכבים, כמו אסף אמדורסקי למשל. זאת לפחות ההרגשה שלי. בערב הראשון של אינדינגב אני מחפש את את החדש והבלתי צפוי. ההופעה של אמדורסקי הבטיחה לכלול לפחות ממד חדיש מסוים בדמות הפקה אלקטרונית מסיבתית חותכת קצוות. אבל טעם החדיש לא היה עז במיוחד, ואם סרבלי הסבנה הלבנים האחידים של אמדורסקי ונגניו יצרו תקווה לצליל מינימליסטי מכונתי ומדויק, התקווה הזאת לא התממשה. המוזיקה היתה דווקא מקסימליסטית מאוד, לא בלתי סוחפת אבל גם לא מאוד מלהיבה. 'זוג משמים', שיר ארוך ומורכב שהוא כמעט הופעה בתוך הופעה, היה מצוין, אבל בבמה הקטנה עמדה להתחיל ההופעה של יגל הרוש ואנסמבל שיר ידידות, ולפי ההיגיון חובב החידושים של הערב הראשון באינדינגב לא היה ספק שצריך לצאת מאמדורסקי כדי לשמוע אותם.

חידושים עתיקים, צריך לומר. האנסמבל של הרוש מנגן פיוטים מסורתיים של יהודי מרוקו, ובעיקר את פיוטי שירת הבקשות. לא בדיוק החומר הרגיל של אינדינגב אחרי חצות, וטוב שכך. הרוש והמוזיקאים שאתו לא עשו מאמץ לנגן בצורה אותנטית לחלוטין, ומנגד לא חתרו להכניס במסורת חידושים מפוצצים. הם פשוט ניגנו ושרו את הפיוטים כמו שמוזיקאים בני זמננו מנגנים ושרים. הם היו קשובים למסורת ולעצמם כאחד.

'לילה טוב קהילת קודש אינדינגב', אמר הרוש בסוף ההופעה. בקהל היו יותר חובשי כיפות מכפי שראיתי אי פעם בפסטיבל. הרבה יותר. האם אנחנו עדים לתחילת ההדתה של אינדינגב? לא. זה נאמר בהומור. אבל זה נשמע דרמטי, ואם התחלנו בהכרזה המפוצצת-מופרכת על ערבה של הגיטרה התכולה, אפשר לסיים עם עוד אחת.

בן שלו

חמישי בערב: ממטרים

אינדינגב 2016צילום: דניאל צ'צ'יק

מאז ומעולם, המשחק האהוב עלי בטיולים הוא "שיט, שכחתי!". אותו רגע שמגיעים ליעד ופורקים את התיק, רק כדי לגלות פריט חיוני כלשהו שנשאר בבית. אם לרוב מדובר בנייר טואלט או בפותחן בקבוקים, הרי שבקופות הכניסה לאינדינגב העשירי מצאתי את עצמי אומר, מכל הדברים: "שיט, שכחתי מטריה!".

המכבש התקשורתי על אודות סוף השבוע הטרופי הצפוי עשה את שלו. בכניסה לאזור הקמפינג נאספו מאות אנשים עם ציוד חורף כבד, שהרשים במיוחד על רקע האוהל השכור וצעיף הניילון של קבוצת הכדורסל האהובה עלי. "ממטרים פזורים" ו"גשם לפרקים" היו שני הביטויים השכיחים ביותר באזור.

רק שאז, באופן מפתיע ובניגוד לכל חוקי מרפי, הגשם הפסיק עם פתיחת ההופעות. טוב שלא הבאתי מטריה.

עפר פרלמן

עשר שנים של הזיות במדבר

לרגל חגיגות העשור לפסטיבל אינדינגב, אספנו צילומים המתארים את האווירה של הפסטיבל המיוחד במינו. צילומים של מיכל פתאל, תומר אפלבאום ודניאל צ׳צ׳יק >>> לכתבה המלאה

בחור צעיר מפריח בועות סבון עם עשן, אינדינגב 2012 צילום: מיכל פתאל

אינדינגב: פחות גיטרות אקוסטיות, יותר אלקטרוניקה וקצב

רוב המוזיקה העצמאית הישראלית הטובה עוברת הרחק מתחת לרדאר של התרבות המקומית. פסטיבל "אינדינגב", שיתקיים בסוף השבוע בפעם העשירית, משעה את חוקי המשחק האלה למשך 48 שעות בשנה ומשליט חוקים שונים לחלוטין >>> לכתבה המלאה

"הגרייט מאשין" בפסטיבל אינדינגב 2015צילום: תומר אפלבאום

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ