נועם ענבר במוזיאון עם בר רפאלי ומוזיקה אוונגרדית - מוזיקה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נועם ענבר במוזיאון עם בר רפאלי ומוזיקה אוונגרדית

לכתבה
ענבר (מזוקן) עם כמה מחברי מקהלת "גיא בן הנום" במוזיאון תל אביבדודו בכר

איך הגיע נועם ענבר, לשעבר להקת "הבילויים", מהופעות בבארבי לתיאטרון פרינג', למוזיקה אוונגרדית ומשם לתערוכה "שרים בכיכר" שתיפתח מחר במוזיאון תל אביב. ראיון על פראות ומוזיקה טקסית, רליגיוזיות ויופי נשי

12תגובות

אחד משיאי מופע הפתיחה של "שרים בכיכר", התערוכה המוזיאלית הראשונה של נועם ענבר (מחר במוזיאון תל אביב) שהיא סדרת אירועים משתנים שתימשך עד יולי, מגיע בביצוע של מקהלת "גיא בן הינום" אותה הקים ענבר לשיר שכתב הבמאי והמחזאי יונתן לוי שכותרתו "ברפאלי". כך, עם ר' אחת. הטקסט ממריא בהדרגה כמו מנטרה של כת שלא קיימת: "רב פלאי, רפא ליבי, לב פראי, פר לאיבר בריר אפל, לפיר בורא, לפרי באר, בר רפאלי!". כשהמקהלה מגיע לפראזה האחרונה היא מתעכבת עליה, מאלתרת אותה, מסלסלת ומהדהדת לתקרת אולם המבוא של הבניין הישן. "באאאאאאררררררר רפאלללללייייייי!". חלק מהצופים במה שהוא הראן הרטוב הראשון של המופע צוחקים או מחייכים. אבל לא בגלל שהאפקט קומי, אלא כי הוא מבלבל, מתעתע ומטלטל. השירה אקסטטית, על גבול האוונגליסטית. אווירה של תיכף עיוורים יתחילו לראות, אמנים גרועים יידבקו בכישרון מתת־אל, וכולנו נצא מהמוזיאון נראים כמו סופרמודלס.

כמה ימים אחר כך אני נפגש עם ענבר והדבר הראשון שאנחנו דנים בו זה איך להצליח להימנע מכך ששמה של הדוגמנית ישתרבב לכותרת הראיון שאתם קוראים כעת. סתם, זה היה הדבר האחרון שדנו בו, והצורך בכך עלה על רקע המורכבות הפראית, האינטלקטואלית ואינסטינקטואלית, המאתגרת, מפעימה ומצחיקה, ובעיקר מלאת המתחים והאקלקטית של המחשבה והעבודה של ענבר.

קודם נציג את אדון ענבר, יליד 1978, המוכר לכם בעיקר מלהקתו "הבילויים", עמה הוציא שלושה אלבומים משפיעים, ייחודיים, אבני דרך ברוק המקומי הן מוזיקלית והן טקסטואלית. הלהקה, אגב, מעולם לא התפרקה רשמית וענבר מצהיר שלא מן הנמנע שאלבום רביעי יצוץ ביום מן הימים. את הלהקה הקים עם יָמי ויסלר כשלמדו יחד בתיכון עירוני ד' בתל אביב "כריאקציה לשממה שהיתה מסביב".

המקהלה בחזרות
דודו בכר

ענבר למד פסנתר קלאסי מגיל ארבע, אבל זנח את המוזיקה כליל וחזר אליה רק כשהוקמה הלהקה. מעניינת העובדה שמעולם לא קיבל הכשרה מוזיקלית פורמלית ומסודרת בהתחשב בכך שהיום הוא מלחין מוזיקה מקהלתית פוליפונית. או במלים אחרות, הילד (שיעול) גאון (שיעול). כל ההתפתחות שלו כמוזיקאי באה תוך כדי עשייה. "המורים שלי הם האנשים שאיתם עבדתי".

כמו לקחת איוואסקה

בשנים האחרונות אני נתקל בו בעיקר בטריטוריות פרינג' על הגבול שבין פרפורמנס, סאונד־ארט ומוזיקה אוונגרדית מהסוג שאני מכנה (בחיבה) "פלינקי פלונקי". כך נהניתי מ"גהום: קנטטת הג'יבריש" שיצר יחד עם ניר שאולוף, שעלה בפסטיבל טקטוניקס ב–2015: שבעה אנשים, ענבר ביניהם, כולם לבושים בחולצות של להקת הטראש־מטאל "סלייר", מבצעים טקס מעבר בבליל שפות פיקטיביות לאלמה, בתה בת ה–10 בזמנו של אחת המשתתפות במופע, מיכל אופנהיים. המופע יעלה בגירסה שאפתנית יותר במוזיאון בפברואר.

התערוכה "שרים בכיכר" היא בעצם מחזור חודשי של מופעים שיימשך עד יולי, ועל פי האוצרת רותי דירקטור "מציעה אובייקט שחומריותו היא הקול האנושי". באופן די ברור היא מהווה המשך ל"אוסף לאומי", התערוכה הפרפורמטיבית של "תנועה ציבורית" במוזיאון, ב-2015 גם כן, במובן של עבודה אנושית פיזית בחלל ועם החלל. התֶמות של ענבר משיקות באופן חלקי בלבד לאלו של "תנועה ציבורית". גם לזה נגיע, וקודם נברר איך הגיע ענבר מהופעות בבארבי (וברחבי העולם עם הרכב הפאנק־כליזמר "אוי דיוויז'ן") לתיאטרון פרינג', פלינקי פלונקי סהרורי ומשם למוזיאון.

"קודם כל, כבר בעשור הקודם הייתי חבר במקהלת 'גבעול' של מאיה דוניץ. ועשיתי פסקולים לשלושה סרטים של אבי מוגרבי. בשבילו כתבתי פעם ראשונה מוזיקה להרכב קאמרי, לשירים ברכטיאנים שהוא שר בעצמו. לסרט אחר הלחנתי פסקול בסגנון הוליוודי מוקדם, ובסרט נוסף, שהוא תיעוד של סדנת תיאטרון שהוא עשה עם חן אלון בהאנגר נטוש של צה"ל ליד מתקן חולות, עם משתתפים עצורים מחולות, עשיתי מוזיקה מקהלתית. הפסקול הוא תולדה של סשן שעשינו איתם על בסיס 'פנה הגשם', שיר של מתיתיהו שלם שפירקתי ומה שנוצר זה מין צ'אנט פוליפוני רחב יריעה של 20 דקות עם אלתור והמצאה במקום של פראזות מוזיקליות (במרץ יעלה במוזיאון שחזור של העבודה הזו עם כמה מהמשתתפים המקוריים – א"פ).

"השלב הבא היה שראיתי את 'סדאם חוסיין' של יונתן לוי. זו היתה פעם כמעט יחידה שחוויתי משהו שקרוב לעולם התיאטרון ושהוא נסבל. כלומר זה היה נפלא. פתאום היה צידוק לאמנות הזאת. הכבשן הזה של שפה שהיה שם. ניגשתי אליו ישר אחרי ההופעה ואמרתי בוא נעשה משהו יחד. ומזה הגיעה העבודה המשותפת על 'רפו"ל והים' ו'הנפילים'. ב'רפו"ל' המשיך העניין של עבודה מקהלתית. החלטתי שכדי שאהיה חייב ליצור למקהלה — אני צריך להקים אחת, כך שתהיה לי מחויבות לכתוב עבורה. וזה איתגר אותי להלחין את יונתן לוי.

"'הבילויים' נגעו בתרבות ובחוויה האינדיווידואלית הרגשית, ויונתן עוסק יותר במוחלט, למרות שגם אצלו זה נובע מהישראליות. אצלו זה כמו לפני, תוך כדי ואחרי שלקחת איוואסקה. זה מהדהד את המשיכה שלי לרליגיוזיות, אבל אנרכיסטית, לא ממסדית. הזכות להאמין באלים ובשדים בלי ההכרח להשתייך למשהו או לתת דין למישהו. המשיכה הזו התעוררה אצלי דווקא בתקופה שלמדתי תואר שני באמנות בגולדסמיתס בלונדון, בין 2008–2010."

טוב, ללונדון יש היסטוריה חזקה בתחום תורת הנסתר.

"כן, אבל צריך לגלות את זה. זה לא נמצא על פני השטח אבל יש שם המון קבוצות וכתות ותנועות אזוטריות, דווקא על רקע היסטורי של המהפכה התעשייתית. ויש שם חיפוש אינטנסיבי כי כולם חיים שם כמו כלבים. אז גם אני חיפשתי. למדתי שם מוזיקה הודית קלאסית, משהו שהמשכתי אחר כך גם בהודו, ונחשפתי לתחייה של מסורת ה'סייקרד הארפ', שמבוססת על מפגשים של שירת אקאפלה של פולק נוצרי שמקורו בדרום ארצות הברית של המאה ה–18 וה–19. זה מודל שאני נשען עליו, כמו שאני נשען על מודלים של מקהלות מזרח אירופאיות או אפריקאיות, גונב ומשאיל צורות מפה ומשם. עוד לפני לונדון ראיתי מקהלות באתיופיה ובדרום אפריקה ששינו את חיי. ממש אירועים מכוננים. שעה וחצי של לשבת בחדר מואר בנר ולהקשיב למקהלה דרום אפריקאית אקסטטית בחזרה. זה היה לפני 15 שנה ונשאר אתי כל השנים כמו משהו רדום שהתעורר עכשיו".

טוב, התקבלת לקרקס הנודד שלי. אבל איך פלשת למוזיאון?

"הופענו שם עם המקהלה באירוע של 'תדר' והתחיל דיאלוג עם רותי דירקטור ויצרנו מסגרת יותר רחבה של עבודה."

ויש לך תפיסה של איך ולמה במוזיאון? או שאתה בקטע של 'הזמינו אותי למוזיאון אז יאללה נזרום'?

"לא. מוזיאון תל אביב זה מקום שגדלתי בו מגיל אפס. נולדתי בתל אביב, אבא שלי מורה לפיסול בסדנאות האמנים שמסונפות למוזיאון אז היתה לנו כניסה חינם. אז זה מקום שהוא מאוד אינטימי מבחינתי. דבר שני, מדובר בחלל עם אלמנט אקוסטי. אז הרעיון של שירה לא מוגברת מאד טבעי למקום כזה. שלישית, זה מקום ציבורי אז זה כמו לשיר בכיכר, רק שזו כיכר מקורה".

מקהלת "גיא בן הנום" בחזרות. ליצור טקס אלטרנטיבי
דודו בכר

אז יש לנו חוויה מוזיקלית, יש אלמנט רליגיוזי, קומפלט עם תרגום של לוי ללהיט הכי גדול של ה"פיקסיז" שהפך לקינה השמאנית "איה רוחי?", ויש גם אספקט פוליטי, בעיקר בביצוע ל"ילד עם ראש חזיר" של אהרון שבתאי. כל זה יוצר מתח בין חוויה טוטאלית לביקורתיות, לכאורה דבר והיפוכו.

"העניין הפוליטי דורש אותי למטאפורה של סדר פסח. בסדר מוזכרים כל מיני דברים, כולל העובדה שהעולם שבור ונימה ביקורתית ביחס לשבר. אבל הכל נמצא בתוך רצף טקסי. אז אתה מחולל את הקוסמולוגיה היהודית בחיק המשפחה שהיא בפני עצמה סמל ליקום כולו. האקט הטקסי הוא כמו תיאטרון שמכונן סדרי עולם ובה בעת חושף אותם בפניך. וחלק מזה כולל לספר גם למה החיים מחורבנים.

"ופה זה לא ניו־אייג'י, כי זה לא בא לפייס בלי לקחת בחשבון את הסחלה, הפחד והאלימות. זה מאוד יומרני מה שאמרתי, אבל זה קיים כמבנה עומק במה שאני מנסה לעשות שאולי, לא בטוח, יוצר איזשהו צל של טקס ממשי שהוא לגמרי אלטרנטיבי וחדש".

הטווח שלך נע מן הביקורתי ועד "מעבר לטוב ולרע": אתה בטח לא עושה מה שנקרא מחזה מוסר, אבל לא אתפלא אם יהיו מי שינסו לתחום אותך כ"מחאתי". הנה, בר רפאלי...אוי ואבוי, חפצון בחברה הצרכנית!

"בשיר עם בר רפאלי יש עניין של סגידה לעגל הזהב, אבל זה אחד הרגעים היפים בהופעה, אז יוצא שהסגידה הזו היא לא בהכרח דבר רע. הייתי רוצה שאנשים יצאו מזה עם איזשהו רגש של התעלות. ביוון העתיקה יש בטקסטים עניין כזה שמדי פעם מתחלפים האלים העכשוויים. יש דיאלוג של טירסיאס, הנביא העיוור, שבו הוא אומר: טוב, עכשיו האל הוא בכחוס, בואו נסכים שזהו האל הרלוונטי בתרבות כרגע וניקח על עצמנו את פולחן בכחוס.

"אז על אותו משקל, אם בר רפאלי, אז בר רפאלי עד הסוף. אם יש לנו את הדימוי העצום הזה של רפאלי מעל איילון, או חולש על כל פינה בנתב"ג, אז זה פשוט ככה. אז לא ביקורת אלא מיצוי הפוטנציאל של זה להפוך לאובייקט של רוח, פולחן, התעלות. אנחנו מתעלים עם מה שיש, לא עם מה שאין. כמו בהודו. תהיה זרוק בתעלה מכוסה פצעים, ועם זה תגיע להארה.

נועם ענבר וימי ויסלר בהופעה של "הבילויים"
דניאל צ'ציק

"אז אנחנו תקועים עם בר רפאלי ואיתה נגיע למקום הכי גבוה. בניגוד לאישים פוליטיים, עם בר לפחות יש עוד קשר קמאי כלשהו לאידיאל היופי. זה גם דימוי ריק, סקסיסטי, דכאני כלפי נשים — הכל נכון. אבל בבסיס, הרגישות שזה מעורר היא רגישות ליופי, במובן היווני. אחרי שגירדתי מעל זה את כל ההשלכות ההרסניות שאכן קיימות, נשאר רעיון קדום של התפעלות מיופי, מהטבע, מהחיים. התפעמות. ואת זה אין אצל דמויות פוליטיות. כלומר מאחורי כל דבר יש משהו קמאי, אבל השאלה מה."

אז מה אתה בעצם רוצה? אתה מתנסה במשהו או שיש לך יעד?

"אין לי יעד ואין לי שליטה על הצורה שרעיון מקבל בשלב הביצוע. אני רוצה להעביר את הצופה חוויה חזקה בהקשר של הקמאי, של אנרגיה קבוצתית כמטאפורה לאיך אנשים יכולים לעבוד יחד כחברה. אני לא חף מאג'נדה פוליטית, אבל אני לא בוב מארלי, נפלא ככל שיהיה, שאצלו הגיבור הוא הקורבן, נקודה. אני נכנס גם לתוך העור של המקרבן. יש ניסיון לקלף שכבות כדי להגיע למשהו אחר, אבל אין לי מושג מהו".

הרשמה לניוזלטר

מחוברים לעולם התרבות, הבידור והפנאי? הירשמו כעת לעדכון היומי

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות