שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"לאיבאך". שימוש באסתטיקות טוטליטריות
"לאיבאך". שימוש באסתטיקות טוטליטריותצילום: T. Winkhaus
אבי פיטשון
אבי פיטשון

בשנת 2005, כשחייתי בברלין, הוזמנתי להרצות על אמנות ישראלית עכשווית ויחסה לשואה ולנאציזם במסגרת פסטיבל הניאו־פולק (הסבר מיד) "פלאמנצאובר", שנערך בטירה עתיקה בעיירה הלדרונגן שבלב גרמניה, בין קאסל ללייפציג. כשהגעתי למקום, יחד עם בת זוגי הגרמנייה דאז, שמש אביבית נעימה עמדה בשמיים והטירה נראתה קסומה. שני המבקרים הנוספים הראשונים בהם הבחנתי היו סקינהד שרירי ומקועקע, וגבר צעיר לבוש במה שקצת נראה כמדי אס־אס. בדיוק באותו רגע ערכה אחת הלהקות המשתתפות בדיקת סאונד בקריפטה תת־קרקעית, ולפיכך לווה המראה הנ"ל שלעיני בהלמות תופים מהדהדת, רפטטיבית ומאיימת שהרעידה את הדשא עליו עמדתי.

שמותיהן של שתי הלהקות המרכזיות שהשתתפו באותו פסטיבל, "בלאד אקסיס" האמריקאית ו"אלרסילן" האוסטרית, לא הופיעו באף פרסום שקדם לאירוע, כשהמידע על זהותן עבר מפה לאוזן. זאת מאחר - כך הובהר לי על ידי צוות המארגנים הלבבי – ואם היו מתפרסמים, ארגון אנטיפה הגרמני היה מפוצץ את הפסטיבל, כמנהגו בכל פעם שלהקה שמופיעה ברשימה השחורה של הארגון מנסה לעלות על במה. ידעתי שכך הדבר. הכרתי את כתבות השיימינג המפורטות והמסועפות של אנטיפה וארגונים אחרים, בגרמניה, באנגליה ובארצות הברית, בהן מתוארות השקפות העולם בהן להקות אלה מחזיקות לכאורה, ו/או הקשרים של הלהקות לארגונים או אינדיווידואלים פאשיסטיים או ניאו־נאציים. ידעתי גם על קיום טענות נגד להאשמות הללו ולכן החלטתי לבדוק בעצמי, הכי מקרוב שאפשר.

שנה קודם לכן הופיעה בישראל ללא מפריע להקת הניאו־פולק המפורסמת והמצליחה ביותר, "דת' אין ג'ון" הבריטית, אחת הלהקות המואשמות תדירות, אם לא בתמיכה ישירה בנאציזם, אז בגלוריפיקציה של האסתטיקה הנאצית. דווקא להקה טיפה פחות מוכרת אך שנויה במחלוקת באותה מידה, "דר בלוטהארש" האוסטרית, היתה אמורה להופיע בישראל, אבל בעקבות לחץ ואיומים על המארגנים פלוס נזיפה מח"כ יוסי שריד ההופעה בוטלה.

הרדיפה הזו אחרי להקות ניאו־פולק (הסבר ממש מיד), מטאל ואחרות החשודות בסימפטיה במידות משתנות לפאשיזם, נאציזם או גזענות נמשכת בעזוז רב עד היום. ב-2015 פרסמה להקת "ארדיה" האמריקאית הצהרה בעמוד הפייסבוק שלה על סירובה לחמם הופעה של "סייקיק טי.ווי" אחרי שגילו שלהקת החימום הנוספת היא "ואלדטויפל" (שהופיעה גם היא בפסטיבל שהזכרתי). "ארדיה" פירטו את כל הקישורים והקשרים שבגללם הסיקו ש"ואלדטויפל" היא להקה פאשיסטית. ההצהרה גררה שרשור מתלהם עם מאות תגובות בעד ונגד. אחד מחברי "ואלדטויפל" פרסם תגובה ובה "יצא מהארון" כבעל מוצא אתני מעורב שהיגר לארצות הברית בגיל צעיר, הכחיש באופן חד משמעי שהלהקה פאשיסטית והדגיש את התנגדותו לקפיטליזם ולקולוניאליזם ותמיכתו במאבקי אינדיאנים באמריקה ובאיכות הסביבה.

בפברואר האחרון קרא ארגון "Black Lives Matter" להחרים את סיבוב ההופעות האמריקאי של להקת המטאל השוודית "מארדוק" והאשים אותם בניאו־נאציזם. ארגוני אנטיפה רדיקליים יותר קראו לעצור את ההופעות בכוח. במקרה של "מארדוק", שאגב הופיעו בישראל גם כן, הדבר הנורא ביותר בו ניתן להאשימם הוא עיסוק (אובססיבי, יש להודות) בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. במלים אחרות, בעידן הפייק־ניוז, מספיק שמישהו יגיד "הם נאצים" כדי לעורר גל של אקטיביזם נגד הנאשמים ללא שום תחקיר רציני, אם בכלל. זה קרה גם למוזיקאי הנויז ויליאם בנט, עוד אחד שהופיע בישראל ב-2015, מה שאילץ אותו לפרסם הצהרה חד משמעית בבלוג שלו באשר לעמדותיו.  וזה קרה גם ללמי קילמיסטר ז"ל, מנהיג להקת "מוטורהד", אך ורק בגלל שהוא אוסף ממורביליה ממלחמת העולם השנייה. המנהלים היהודיים של הלהקה לא היססו לאיים בתביעות כדי לעצור הכפשות שלו. וכשארגון שהרוב המכריע של פעילותו חשוב ומבורך כמו "בלאק לייבס מאטר" נופל בזה, זה הזמן לחשוף שלצד מסורת ארוכה של פייק ניוז ימני, קונספירטיבי, אנטישמי או סתם מופרך, החל בצהובון ה"נשיונל אנקוויירר" וכלה באתר "Infowars" של אלכס ג'ונס, שהפך לסופרסטאר של האלט־רייט במהלך השנים וזוכה לעדנה יוצאת מגדר הרגיל מאז שטראמפ זכה בבחירות, קיימת מסורת בעייתית של פייק־ניוז שמאלני שעסוק בעיקר ברדיפת להקות.

סוג של אצבע משולשת

אז מה זה בכלל ניאו־פולק? ברמה המוזיקלית גרידא מדובר בפולק – קומפלט עם כלים אקוסטיים, עממיים, אתניים או שבטיים, מגיטרה קלאסית ואקורדיון ועד לכלי הקשה איריים מסורתיים. יחד עם זאת, הסאונד האופייני לרוב להקות הניאו־פולק הוא קודר ומלנכולי, שלא לומר יבבני. מפתיע ככל שזה יישמע, הניאו־פולק הוא התפתחות באילן היוחסין של המוזיקה התעשייתית הקשה, וככזה ירש גם את העיסוק של המוזיקה התעשייתית בנושאי טאבו מסוגים שונים, ממיניות טרנסגרסיבית דרך מיסטיקה שאמאניסטית פגאנית ועד למשטרים הטוטליטריים של המאה ה-20 והאסתטיקה שלהם. חלוצת המוזיקה התעשייתית היא הלהקה האנגלית "טרובינג גריסל" שקמה ב-1976 ושאחד מחבריה היה/היתה ג'נסיס פי. אורידג', שהקים/ה לאחר מכן את "סייקיק טי.וי" והפכה לאשה. "סייקיק טי.וי" הופיעו בישראל פעמיים ב-2015 ו-2016. ובעוד שהדגש של האחרונים היה על סוגים שונים של טרנסגרסיביות אישית או קבוצתית, אחד האלמנטים הבולטים אצל הראשונים היה השימוש במדים שעליהם התנוסס תדירות לוגו הלהקה, דימוי של ברק שנראה דומה למדי לחצי מהלוגו של האס־אס. בשנות ה-70 וה-80 נפלו שתי הלהקות קורבן לציד מכשפות והיו מרכזן של פאניקות מוסריות שלובו על ידי פוליטיקאים ותקשורת צהובה, עד כדי כך שאחרי פשיטה משטרתית על ביתו של ג'נסיס בזמן שהיה בחו"ל הוא בחר (הוא היה גבר אז) לא לחזור לאנגליה.

היום נחשבות גם טרובינג וגם סייקיק לאבני דרך מכובדות ומשפיעות בהיסטוריה של תרבות הנגד המוזיקלית, וזוכות לקרדיט מוצדק על החלוציות שבעיסוק בהפצת מידע אלטרנטיבי, בהקמת לייבלים עצמאיים ובאופן כללי בדחיפה לחופש, לזהות אוטונומית ולמאבק בדיכוי נורמטיבי. אבל חלק גדול מהלהקות שהמשיכו את דרכן, גם בזרם התעשייתי וגם בניאו־פולק, מתמודדות כאמור עם רדיפה בלתי פוסקת ומירי רגביסטית באופייה, למרות שלכאורה יש רקע תרבותי היסטורי מספק כדי להסביר את העשייה והאסתטיקה שלהן. נבהיר מיד: אכן, יהיה קשה לתאר את "בלאד אקסיס", "אלרסילן" או "ואלדטויפל" כמצביעי מרצ טיפוסיים, אבל אם יש דבר אחד שמשותף לכל הלהקות בתחום, זו סלידה מוחלטת מפוליטיקה, שמאלית כימנית. הלהקות הניאו־נאציות המוצהרות הן להקות פאנק של סקינהדס (אם כי רוב להקות הפאנק של סקינהדס הן א־פוליטיות, וחלקן נוטות דווקא שמאלה), או להקות מטאל מתת־הז'אנר NSBM (בלאק מטאל נציונל סוציאליסטי), שגם הן מיעוט בסצנה. אז מדוע, תשאלו, נרדפות להקות הניאו־פולק בכזה להט? התשובה מורכבת משלושה חלקים: חוסר היכולת הטרגי, החד־מימדי, הפאתטי והכרוני של אקטיביסטים פוליטיים להבין את מהות העיסוק האמנותי בטאבו, כולל טאבו פוליטי; מוזיקאים בודדים מהסצנה שבכל זאת חצו את הקווים לפוליטיקה של ימין קיצוני ואלה שאוהבים אותם; פייק ניוז המבוסס על שמועות, הגזמות, הכפשות, האשמות־דרך־אסוציאציה־עקיפה, פאניקה מוסרית, הוצאה מהקשר ושקרים מפורשים. למעשה, רוב המידע שמופץ על הלהקות הללו הוא שכפול של שכפול של מעט מאוד מידע מוצק, שמאפשר לייחס כמעט לכל פעיל בסצנה פרופיל מפוקפק על בסיס שש דרגות קירבה לקווין בייקון. סליחה, לאדולף אייכמן.

גירוש שדים

מבלי להיכנס לחפירה על השקפתי האישית כאסתטיציסט מיליטנטי הסבור שהשפה הפוליטית היא קצה קרחון שכלול בתוך הקרחון השלם של השפה האמנותית (כלומר, למשל, כשאקטיביסטים קובלים על אמנות "אסתטית בלבד" הם הופכים את הקרחון על פיו. כשמדברים על היבטים פוליטיים וחברתיים של יצירת אמנות מדובר במבט שמצמצם, לא מרחיב, את מה שהיצירה מכילה), אפשר להציג "אני מאשים" ביחס לצרות האופקים המרקסיסטית המוסרנית שלא מסוגלת להבין את ההבדל בין רוע, אלימות ודיכוי כתופעות פוליטיות לבין עיסוק אמנותי ברוע, אלימות ודיכוי. מהות העיסוק הזה נעה בין גירוש שדים סימבולי, לבין הכרה בכך שהתנגדות לרוע אין משמעה שהמתנגד ניצב זך וטהור מחוץ לאותו רוע, ושמינונים שונים ממנו הם חלק מכל אדם. חוץ מאמא שלי. עניין קריטי נוסף שנופל קרבן לאי הבנה הוא ההבדל בין תרבות-נגד – שמחוייבת לדרגות משתנות של אג'נדה ואחריות פוליטיים – לבין תרבות קיצונית, שמחוייבת אך ורק למבע אמנותי חופשי לחלוטין.

היומרה הפוליטית לעמוד מבחוץ כאילו אינך נגוע בדבר לו אתה מתנגד מביאה לאקטיביזם מנותק שמסרס את עצמו מראש מבחינת פוטנציאל ההשפעה שלו. דוגמה רלוונטית ומדכאת היא מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הבריטית, שיזמה הפגנות נגד להקת הניאו־פולק "סול אינוויקטוס" וקראה לביטול הופעה שלה בלונדון, אבל הפגינה חוסר יכולת מזעזע להתמודד עם חשיפה של הטרדה מינית בשורות המפלגה עצמה. ועוד משהו: בעוד שהטראומה ממלחמת העולם השנייה מובנת ומוצדקת, השמאל נכשל בקישור אוטומטי והכרחי בין אסתטיקות שאני מכנה "מונומנטליות" לבין המשטרים הטוטליטריים של המאה ה-20, למרות שאסתטיקות אלה היו חלק מטווח הדמיון והיצירה האנושיים מאז שחר הציוויליזציה (בבל, מצרים, האצטקים) ועד היום (למשל מדע בדיוני בקולנוע הוליוודי), והפכו למונופול טוטליטרי רק במהלך שניים וחצי עשורים.

הצינזור הזה, של מה שהוא כאמור חלק מנפש האדם, הוא עוד היבט של הימנעות מסרסת של השמאל משימוש בארסנל אסתטי שלם. מקרה המבחן המובהק ביותר שאיתגר את כל הנ"ל הוא הלהקה הסלובנית "לאיבאך", שעוד בתקופת יוגוסלביה עוררה אימה, זעם, בלבול, צנזורה וחרמות בגלל השימוש הבוטה שלהם באסתטיקות טוטליטריות (נאציות, פאשיסטיות וקומוניסטיות) ובסאונד בומבסטי, אגרסיבי ומאיים. יחד עם זאת, הם גם הקליטו ללא שמץ ציניות אי.פי. נוגה ויפה לזכר מרד גטו ורשה, כולל גירסה ל"שיר הפרטיזנים".

"לאיבאך" השפיעו ישירות או בעקיפין על שימוש בידורי למהדרין באסתטיקות אלה על ידי להקות מצליחות כמו "ראמשטיין" ו"מרלין מנסון" שהפיצו את הפרובוקציות הלאיבאכיאניות להמונים. ובינתיים במחתרת, מנהיג להקת "אלרסילן", גרהארד פטאק, נרדף מאז הוציא ב-1995 אלבום שמתבסס על מחזור שירים בנושא עונות השנה שכתב קרל מריה ויליגוט, ראש המחלקה לענייני היסטוריה עתיקה בתוך המשרד לענייני גזע והתיישבות של האס־אס. ויליגוט היה משוכנע שהוא מתקשר עם הגזע הארי הקדום והיינריך הימלר אשכרה ביסס כמה טקסים רשמיים על ההזיות הללו. כשהתגלה שוויליגוט היה מאושפז בעבר בבית חולים לחולי נפש באוסטריה, הוא נבעט מהמפלגה. מדובר בפרק בדברי ימי הנאציזם שניאו־נאצי ממוצע וסביר היה מעדיף להצניע, ו"אלרסילן" עסקו באלבומים אחרים בנושאים מגוונים (יין ואבסינת', העיר ונציה, היסטוריה אירופאית פרה־נוצרית), אבל כל זה לא הפריע לאנטיפה וחבריהם להמשיך לסמן את פטאק באות קין. תמהוני? יש מצב. רומנטיקן? בטוח. לא בדיוק שמאלני? אין ספק. טמבל? אולי. אבל נאצי?

מנהיג להקת "סול אינוויקטוס" הנזכרת הוא טוני וייקפורד. וייקפורד התחיל את דרכו בלהקת פאנק שמאלנית בשם "קרייסיס", בה היה חבר גם דאגלס פירס. ב-1981 הקימו השניים יחד עם פטריק לגאס את "דת' אין ג'ון", שהתחילה כלהקה בעלת אופי שבין פוסט־פאנק לתעשייתי ועברה עם השנים לסאונד אקוסטי, וככזו אפשר לקרוא לה חלוצת הניאו־פולק. שם הלהקה מתייחס ל"ליל הסכינים הארוכות" – הטיהור הפנימי שהתרחש במפלגה הנאצית ב-1934 ובמרכזו עמד חיסול ארגון האס־אה, שבראשו עמד ארנסט רוהם ההומוסקסואל. לוגו הלהקה הוא הגולגולת של האס־אס. חלק מהאלבומים והטקסטים של הלהקה מפלרטטים, שלא לומר מתחרמנים, עם אסתטיקה נאצית, אבל פירס הוא הומוסקסואל מוצהר, שיתף פעולה עם לא מעט מוזיקאים יהודים וכאמור הופיע בתל אביב כשבפתיחת ההופעה עלה לבמה כששותפו להרכב, ג'ון מרפי ז"ל, מנופף בדגל ישראל ענק. כפיים! זה לא אומר שאי אפשר לבקר את "דת' אין ג'ון" (האמן והסופר האנגלי סטיוארט הום טען שהלהקה משתמשת באסתטיקה נאצית כפרובוקציה לשמה, מבלי לקחת אחריות על השלכות אפשריות שלה). אבל מכאן ועד להכתרתם כניאו־נאצים (שניים מאלבומי הלהקה אסורים למכירה בגרמניה) – מה לעשות, יש כברת דרך.

אבל בעוד ש"דת' אין ג'ון" תמיד שמרה על עמימות פוליטית, וייקפורד היה חבר בצעירותו בארגון ה"נשיונל פרונט" הבריטי, הפאשיסטי והגזעני. מאז הוא כבר הביע חרטה חד משמעית על כך והצהיר שזו היתה הטעות הגדולה ביותר שעשה בחייו. הדעות הפוליטיות שהוא מביע בפייסבוק נעות בין שמאל מתון להתמקדות בזכויות בעלי חיים, ואם לומר את האמת הוא מעלה יותר תמונות של התוכי שלו מאשר פוסטים פוליטיים. אשתו וחברתו ללהקה יהודייה, לצד חבר נוסף, ישראלי, וגם מחוץ ללהקה הוא שיתף פעולה עם יהודים וישראלים, למשל: אני. ב-2012 השתתפתי בתערוכה "לאן?" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, שנושאה היה זרמים נשכחים בציונות. תרומתי לתערוכה היתה הפקת ועריכת אלבום אוסף שמטרתו היתה לגעת מחדש בצד האוטופי של התנועה הציונית תוך התעלמות מכוונת מכל מה שהשתבש על הדרך. האוסף כלל קטעים קיימים של להקות ישראליות כמו "דורלקס סדלקס", "מע"צ", "פוחלץ" ו"סבן מורגס", וקטעים שהוקלטו בהזמנה שכללו אמני אינדסטריאל וניאו־פולק בינלאומיים וביניהם וייקפורד. אחרי שיצא האוסף האשימה אותי מוזיקאית יהודייה אמריקאית, חברה בליגה להגנה יהודית מיסודו של מאיר כהנא, בכך ששמתי אותה באותו אוסף לצדו של הנאצי וייקפורד. אירוני. אבל הבעיה היא שווייקפורד נרדף בעיקר על ידי השמאל על בסיס הטאוטולוגיה הימי־ביניימית על פיה אם צפת אתה מכשפה וצריך להעלותך על המוקד ואם טבעת אתה חף מפשע (או הטאוטולגיה של הימין הישראלי על פיה אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני, אבל אם הצד הפלסטיני רוצה לדבר הוא בהכרח משקר): הוא מואשם בנאציזם בגלל חטאי נעוריו, אבל למרות שכאמור הביע חרטה ולא עוסק באקטיביזם מזה עשורים, לא מאמינים לו או לא סולחים לו. כלומר, במידה בה השמאל מתיימר לשנות דעות ולשכנע, הוא מפגין חוסר יכולת טוטאלי לקבל אדם שאכן שינה את דעתו.

אדון הכאוס

אחד מאדריכלי סצנת הניאו־פולק הוא מנהיג "בלאד אקסיס", מייקל מויניהן. מויניהן מפורסם בעיקר בזכות ספרו "לורדס אוף כאוס", הספר המקיף הראשון בנושא הבלאק מטאל הנורווגי, ובזכות זה שהתכתב עם הרוצח צ'ארלס מנסון. הוא גם מוציא לאור כתב־עת עב כרס בשם "טיר", שפרסם טקסטים של אלן דה בנואה, מייסד הימין הצרפתי החדש, תרגומים של יוליוס איוולה המיסטיקן הפאשיסט, וגם מסות על פגאניזם נורדי, מקרמה קלטי, סדרת הטלוויזיה הבדיונית "האסיר" ופטריות הזיה. גם מויניהן מתנגד לכל פוליטיקה מפלגתית או מדינתית ממוסדת, ודוגל בשילוב בין "מסורתיות רדיקלית" (אידיאולוגיית פרינג' בעלת השפעה במידה לא ברורה על אגפים באלט־רייט), אנרכיזם וניאו־פגאניזם.

הרדיפה אותו מבוססת על מידע שעל פניו נראה מפליל למדי, החל מהצהרה בראיון ב-1992 ש"אם יוטל עליי לארגן את השואה הבאה, תנאי הקבלה שלי יהיו פחות מחמירים מאלה של הנאצים", דרך סימפול של הפאשיסט הבריטי מוסלי באחד מאלבומי הלהקה, וכלה בהוצאה לאור של כתבי ג'יימס מייסון, ניאו־נאצי אמריקאי מוצהר. נשמע די חד משמעי, הלא כן? יצאנו לבדוק: ההצהרה מאותו ראיון היתה תכלס בדיחה מיזנתרופית סרת טעם בסגנון "אני שונא את כולם", והופיעה בפנזין מצולם בזירוקס שיצא ב-100 עותקים. לצד מוסלי סימפל מויניהן גם את פרוקופייב, הלחין טקסטים של קיפלינג והשאיל פראזות מבאך. באשר למייסון, מדובר בכותב מחופף למדי וסחבק של מאנסון. מנגד, מויניהן גם הוציא לאור את האנס בלמר, אותו הנאצים החשיבו ל"מנוון". ובעוד שאין ממש דרך להציג את רוב העניין הזה כסביר וסולידי, יש להדגיש שכמו במקרה של וייקפורד, מדובר בחטאים מלפני רבע מאה. גם מויניהן השתנה. ליתר ביטחון פניתי אליו במייל ושאלתי אותו על כל זה. מויניהן משיב: "מה שאמרתי אז באותו פנזין אולי נשמע פרובוקטיבי או פוגעני לאנשים רגישים מדי, אבל הדברים בוודאי לא בודדו אף אדם או קבוצה וקראו לרדיפתם – ההיפך, למעשה. לגבי מייסון, בצעירותי התעניינתי בכל מיני סוגים של דברים פסיכיים, וזה היה רק אחד מהם. כמה שנים לאחר מכן סירבתי לתת להוצאה ניאו־נאצית שהוציאה את הספר מחדש לפרסם את ההקדמה שלי, כי אין לי שום עניין בלהיות מקושר עם הוצאה בעלת אוריינטציה פוליטית. כל זה מבחינתי נמצא שנות אור בעבר, למרות שלא אכחיש שזה גרם לי בעיות חמורות וממשיך לגרום. אני יכול רק לומר שעוד לא קרה לי שהואשמתי או נרדפתי על ידי מישהו שפגש אותי פנים אל פנים או דיבר אתי לפחות חצי דקה. אני נרדף על ידי אקטיביסטים 'מקצועיים' או אנשים אנונימיים ברשת. האירוניה הכי גדולה היא שאני מגדיר את עצמי אנרכיסט. אני לא תומך באף שלטון – ימני, שמאלי או מרכזי. אני מאמין בחירות מחשבה טוטאלית. כל התפישה של אנרכיסטים עכשוויים מהשמאל האקטיביסטי על פיה הניסיון לשלוט במה שאחרים רואים, קוראים, מאזינים או חושבים הוא מוצדק וראוי, היא מעוותת לחלוטין. רוב התנועות הללו הן גירסאות חילוניות לדתות פונדמנטליסטיות, ועל בסיס זה טענותיהם לעליונות מוסרית. אם יש משהו שאני באמת בז לו זו צדקנות ומוסרניות, שהגישה לאינטרנט ולמדיה חברתית רק מחריפה".

זה הרגע להזכיר שוב את הדיון הנ"ל בנוגע לאמנות וטאבו וכן – מה לעשות – לא כל האאוטסיידרים שמאלנים. ככאלה, מויניהן, וכל שאר האנשים שהזכרתי, הם דמויות שוליים מובהקות, אנשי נישה שהשפעתם האמנותית, קל וחומר הפוליטית, מוגבלת ביותר. לא שזה הופך אותם לרפיק ידידיה, אבל יש אלמנט צורם של להיות חכמים על חלשים ברדיפתם בזמן שמדיניות והשקפות עולם גזעניות הן כבר כמה שנים טובות חלק מהנוף הפוליטי הגלובלי בואכה קונצנזואלי, מלה פן ווילדרס ועד לטראמפ והקבינט הסהרורי שהוא מרכיב. הניאו־פולק מעולם לא חרג מקיום פרינג'י לחלוטין ובאור זה הרדיפה אותו היא פשוט תמוהה כשמסביב האלט־רייט משתולל ובד בבד מתנער מקישורים הזויים – כמו הניאו־פולק - בניסיון להציג פנים מכובדות. רק לאחרונה הכריז הנאצי ריצ'ארד ספנסר – שהתפרסם כשבירך על נצחון טראמפ בהצדעה במועל יד, וקצת אחר כך כשחטף אגרוף בפרצוף בשידור חי – ש"דפש מוד" היא "הלהקה הרשמית של האלט־רייט".

אפילו ההתקפות האלימות של אנטיפה על ניאו־נאצים מוצהרים, שממלאות אותי בעונג רב, נתקלות בביקורת. צ'אנל 4 הבריטי פירסם ראיון עם ארנו מיכאליס, יוצא להקת סקינהדס ניאו־נאצית עם עבר גזעני אלים, והיום חבר בפרויקט "פורגיבנס" שעוסק בקמפיינים נגד שנאה. מיכאליס טוען שדווקא חמלה, ולא אלימות, היא הפתרון למאבק בסקינהדס מהסוג שהוא היה, ושהיא מנטרלת אותם "כמו קריפטונייט" מאחר והדבר שהם לא מעזים להודות בו זה שהבסיס לשנאה שלהם הוא סבל. קשה לי לנקוט עמדה. לא תמצאו אותי מגנה פעילים שנאבקים פיזית בנאצים ברחובות.

ההרצאה שלי בפסטיבל "פלאמנצאובר" היתה אטרקציה שמשכה אליה כמעט את כל הנוכחים בו (200-300 איש). מויניהן נכח בהרצאה שהסתיימה במחיאות כפיים סוערות, ניגש אליי אחרי והביע את הערכתו. את אשתו אנאבל, כנרית "בלאד אקסיס", הייתי מתאר כפמיניסטית בעלת גוון שמאלי מתון. בשיחות שניהלתי עם נוכחים בפסטיבל התרשמתי בעיקר לטובה. העמדה הרווחת במקום היתה אותה סלידה, הן מהימין והן מהשמאל הפוליטיים. היחס לאנטיפה היה כאל פאשיזם משמאל. מישהו אף טען באוזניי שהרדיפה של אנטיפה את הסצנה מייצרת נבואה שמגשימה את עצמה, כי הבסיס השקרי שלה דוחף אנשים א־פוליטיים שלא מבינים על מה מתקיפים אותם לידי הימין. בת זוגי הגרמנייה המשיכה לטעון בתוקף שהמארגנים השתמשו בי כעלה תאנה, ואז פירסמה ביקורת בעיתון מוזיקה פופולרי ובו הכריזה בפסקנות שנכחנו בפסטיבל נאצי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ