מיטב משיריו של חיים גורי: "פה שוכנים ביחד עצב ותפארת"

בין "הרעות" ל"באב אל ואד", המשורר והסופר חיים גורי כתב כמה שירים שליוו את הקמת המדינה, הולחנו ונהפכו לאבני דרך בתרבות הישראלית

איתמר זהר
איתמר זהר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חיים גורי
איתמר זהר
איתמר זהר

המשורר והסופר חיים גורי, שמת היום בגיל 94, כתב כמה שירים שליוו את הקמת המדינה, הולחנו ונהפכו לאבני דרך בתרבות הישראלית. הם תיארו את הלחימה, באופן הרואי, את ערכי החברות ולא שכחו גם את אלה שנהרגו בזמן שניסו להגן על המולדת. הם ביקשו להדגיש את הקולקטיב ואת הביחד, את החיבור הבלתי נפרד בין עצב לתפארת ובין אהבה מקודשת בדם הכרוך בחיים כאן. לא בכדי נהיו השירים האלה חלק בלתי נפרד מטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.   

חיים גורי (משמאל) לפני מבצע עובדה ב-1949
חיים גורי (משמאל) לפני מבצע עובדה ב-1949צילום: אוצר תמונות הפלמ"ח / אתר פיקיויקי

השיר "הרעות", שהלחין סשה ארגוב, נכתב בסוף מלחמת העצמאות. להקת "הצ'יזבטרון" הקליטה אותו ראשונה, אבל הביצוע של להקת הנח"ל הוא הזכור ביותר. הזיכרון כאן הוא קולקטיבי, נישא ללא מלים, כמו הרעות עצמה, "כבר שנה ונותרנו מעט / מה רבים שאינם כבר בינינו". עם השנים היו שמצאו במשפט "אך נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר" טעם לפגם, משום שלדבריהם הוא מאדיר את המתים, אופף אותם בפאתוס, גורם לחשוב שרק היפים והטובים הם אלה שנפלו. אבל ההתייחסות אליהם ככזאת היתה בלתי נמנעת אז. השיר הזה, כמו שירים אחרים שנכתבו בתקופתו ובעשורים הראשונים של המדינה הצעירה, ביקשו לעודד את האנשים להאמין, לא להיכנע, להמשיך בלחימה, לגרום להם שמותם שלהם או של חבריהם לא היה או יהיה לשווא. 

השיר "באב אל ואד", שהלחין שמואל פרשקו, התפרסם בביצוע של יפה ירקוני שיצא ב-1966. גורי תיאר בו את הקרב על שער הגיא במלחמת העצמאות. הוא נע בו בין גוף ראשון יחיד ("פה אני עובר, ניצב ליד האבן") לבין גוף ראשון רבים ("בצדי הדרך מוטלים מתינו") ותיאר את הדואליות המלווה את אלה שנותרו בחיים, נושאים עמם לעד את זיכרון המתים ("פה שוכנים ביחד עצב ותפארת").  

את השיר "פנס בודד", שכתב גורי עם יוסף דר, ללחן של סשה ארגוב, הקליטה להקת "התרנגולים" ובעקבותיה גם חוה אלברשטיין. הרעות נוכחת כאן, אבל הצבא זז הצדה וגם הקולקטיב פינה מקומו ליחיד. החיים האזרחיים מקום מרכזי יותר מאלה הצבאיים. השיר נפרש על פני שנים רבות, מילדות לזיקנה, מתנדנד בין הפרטי לקולקטיבי, חושף את פגיעותו של הרגש הנגלה כאשר מסירים מהפנים את מסיכת החיוך. הפנס הבודד כמוהו כילד המתבגר ונהפך לזקן, לבד, משקיף מהצד, על חייו שלו ועל חייו הסובבים אותו.

את השיר "שתיקת הים", מתוך ספרו של גורי "שושנת הרוחות" מ-1960, הקליטו הן יהודית רביץ והן "הפרברים". רביץ ביצעה אותו ללחן שלה. "הפרברים" שרו אותו ללחן של נחום היימן. שלא כבשיריו של גורי שליוו מלחמות וקרבות, כאן אין ניצחונות, אלא בעיקר תבוסה: "אתה תלך ולא תגיע לעולם", "הצוללים חזרו ריקם", "אל קו החוף שבות ספינות מנוצחות".  מה שמתחיל באתה, עובר לאני ונגמר באנחנו - "לבסוף ננוח  ופנינו עשב ים" - תזכורת לכך שבעיניו של גורי הביחד היה תמיד חשוב לא פחות מהלבד. 

הבהוב שעתו היפה | אלי אליהו

כשחיים גורי, ברגע נדיר מאוד, מתקשה להיזכר בפרט כלשהו או בציטוט כזה או אחר, חשה אשתו עליזה לעזרתו. אין פלא. עשרות שנים שהם יחד, נפגשו בעיצומה של מלחמת העצמאות, לצד מיטתו של קצין שרגלו נקטעה בקרבות. היא היתה קצינת סעד וגורי סגן מפקד פלוגה בפלמ"ח.

אבל גורי, משורר הבלורית והמקטרת, לרוב לא מתקשה לזכור. אולי להיפך. הוא מתקשה לשכוח. וכעת, כשהוא מתקרב לשנתו ה-86, הזיכרונות האלה רבים, רבים מאוד. 60 שנה חלפו מאז פירסם את ספר השירה הראשון שלו, "פרחי אש" (ספרית פועלים), וכעת הוא מפרסם ספר חדש ששמו "עיבל" (הקיבוץ המאוחד), כשמו של הר הקללה שמופיע במקרא.

לחצו לקריאת הראיון האחרון של חיים גורי ל"הארץ" 

חיים ועליזה גורי בביתם בירושלים
חיים ועליזה גורי בביתם בירושליםצילום: אמיל סלמן

ועוד הרעש נמשך | חיים גורי

וְעוֹד הָרַעַשׁ נִמְשָׁךְ לוֹ וְהָרָצִים יוֹצְאִים דְּחוּפִים

לְבַשֵּׂר לָךְ עוֹד בְּשׂוֹרָה וְעוֹד בְּשׂוֹרָה.

גַּם אֲנִי מוּטָל שָׁם בֵּין הָעֲיֵפִים בְּסוֹף הַשּׁוּרָה,

כְּמוֹ אָז, בְּבִקְעַת בֵּית הַכֶּרֶם, לִפְנֵי זְמַן רַב.

אָז רָצוּי לִזְכֹּר אֶת שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ

בַּתְּקוּפָה הַהִיא

וְהָאֲבָנִים מִתַּחְתְּךָ וְהַכּוֹכָבִים מֵעָלֶיךָ. 

נֵרוֹת הָאֱלֹהִים

חיים גורי, 1952
צילום: אלכס ליבק, ארכיון חיים גורי, הספרייה הלאומית

חיים גורי שלי | זאב רז

מלחמת לבנון הראשונה. שעת ערב.

חיים גורי מצלצל, מוטרד. שמע על פגיעה בחפים מפשע.

בוא לתל אביב, אני אומר לו. אני בדרך לשם.

הייתי אז מפקד טייסת בפעם השנייה. בפעם הראשונה היתה זו טייסת הפנטומים שבה לחמתי ביום הכיפורים של שנת 73'. בפעם השנייה היתה זו טייסת ה"אֶף־16" הראשונה.

וכבר אנחנו שנה אחרי המבצע ההוא בבגדאד.

התנעתי את הצסנה. דרומה, לתל אביב.

גם במלחמה מפקד חיל האוויר אינו מוותר על מפגשים פנים אל פנים עם מפקדי הכנפות ומפקדי הטייסות.

בשדה דוב עולה חיים על הצסנה, החיוך ממיס הלב שלו חודר שוב דרך סרבל הטיסה שלי. זה הסרבל ששמר עלי במהלך המלחמה ההיא, לפני תשע שנים. לכן התעקשתי להמשיך ולטוס אתו כשכולם כבר לבשו סרבלים חדשים, חסיני־אש.

אז עדיין לא גידל ג'ורי שפם, וכך אזכור אותו תמיד.

בדרך הוא שוב מנסה לשכנע אותי בגדולתו של המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן הגדול.

לקריאת הטקסט המלא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ