בין אריק איינשטיין לדודו אהרון – שבעה שירים שמספרים את הסיפור של ישראל - מוזיקה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין אריק איינשטיין לדודו אהרון – שבעה שירים שמספרים את הסיפור של ישראל

לכתבה

קו הצינורות שהפך לאגדה, הטלוויזיה הבלגית של פורטיס וסחרוף והרגע של דנה אינטרנשיונל - בן שלו יצא לחפש את אבני היסוד של המוזיקה הישראלית מ-1948 ועד היום

7תגובות

מה השיר הישראלי הכי טוב של שנות ה–60? מה השיר הישראלי הכי חשוב של שנות ה–80? מה השיר הישראלי הכי מייצג של שנות ה–50? מה השיר הישראלי הכי ישראלי של שנות ה–2000?

(בשבועות הקרובים נפרסם סדרת כתבות וסרטונים ובהם שבעה שירים משבעה עשורים - לחצו על הנגנים לצפייה ולהמשך קריאה)

אם דחוף לכם לדעת את התשובות לשאלות האלה, בהנחה מפוקפקת שהן אכן קיימות, אתם מוזמנים לדפדף הלאה ולחפש אותן במקום אחר. לא תמצאו אותן בעמודים הבאים. הדרך הכי טובה להסביר את הבחירה בשבעת השירים שמרכיבים את הכתבה הזאת — שיר אחד מכל עשור בתולדות המדינה (58'–1948, 68'–59', 78'–69', וכן הלאה) — היא אולי לומר מה הם לא. הם לא, או לא בהכרח, השירים הכי טובים של העשור שלהם. והם לאו דווקא שייכים לאמן הבולט ביותר של אותו עשור. והם גם לא בהכרח השירים שמשקפים בצורה המובהקת ביותר את העשור שלהם. 

כשבחרנו את שבעת השירים — בידיעה ברורה שאפשר להרכיב הרבה מאוד רשימות חלופיות, לא פחות טובות — ניסינו להתביית על שירים שבלי להיות "הכי" טובים/חשובים/מייצגים, יישאו כמה שיותר מהתכונות האלה. שירים שגם משקפים בצורה מובהקת ומעניינת את העשור שבו נוצרו, וגם שייכים לאמנים שבלטו באותו עשור, וגם יכולים לטעון למקום ברשימת השירים הטובים של העשור, וגם מעוררים בנו רצון לבדוק עם כותביהם ומבצעיהם מה היו הכוונות, התחושות וההתלבטויות שהניעו אותם בזמן היצירה.

חלק מהשירים שבחרנו נושאים בבירור את כל התכונות המבוקשות שתוארו כאן: גם משקפים את רוח העשור, גם שייכים לאמן בולט מאוד, גם מהטובים ביותר בעשור שלהם. שירים אחרים ניחנים בשתיים מתוך שלוש התכונות, על השלישית אפשר להתווכח. היה לנו חשוב להימנע מבחירות מובנות מאליהן, ובו בזמן השתדלנו להימנע מבחירות לעומתיות, אלטרנטיביות במובהק, באמנים ושירים שאין להם נוכחות ומשקל בפסקול הישראלי הפופולרי.

כך או כך, הבחירה בשירים הספציפיים, חשובה ככל שתהיה, היתה חשובה פחות מהנפח המצטבר של השירים. השתדלנו ששבעת השירים ישרטטו תמונה מייצגת, הגונה ומעניינת של המוזיקה הישראלית כפי שהתפתחה לאורך העשורים; תמונה שיש בה מקום גם לזרמים השליטים בתרבות וההוויה, כפי שהשתקפו במצעדי הפזמונים של תקופתם, וגם לזרמי העומק שרחשו מתחת לפני השטח והתפרצו מאוחר יותר.

כשמאזינים לשבעת השירים לפי סדר כרונולוגי, אפשר להשתעשע בכל מיני נרטיבים. איך השמחה החוגגת את עצמה של "הורה ממטרה" של שושנה דמארי מפנה את מקומה בעשורים והשירים הבאים לתחושות ביקורתיות יותר, ואז משתררת שוב, גם אם בצורה שונה לחלוטין, ב"תגידו לה" של דודו אהרון. אפשר להתחיל עם השיר של העשור השני, "לשכת עבודה" של ג'ו עמר, ולמתוח ממנו ועד ל"תגידו לה" נרטיב של הפיכת הצליל המזרחי מ"אחר", מוקצה, נחות כביכול, לצליל הדומיננטי של המוזיקה הישראלית בימינו. אפשר להדגיש את העובדה שבשירי שלושת העשורים הראשונים יש אזכורים מפורשים של מקומות, מוסדות ואפילו עצמים שכיכבו באותו רגע בהוויה המקומית, לעומת ארבעת השירים המאוחרים שמדברים בשפה כללית יותר וסובייקטיבית. ואפשר גם להדגיש את העובדה שבכל שיר ברשימה, גם אם הוא נתפס כישראלי ביותר שיכול להיות, יש סממנים שלקוחים מתרבויות ומקומות אחרים. מרומניה (משם לקחנו את ההורה), דרך צפון אפריקה ("לשכת עבודה" מושר כמעט כולו במרוקאית), אנגליה של שנות ה–60 ("שרנו ביטלס בקולות", שר אריק איינשטיין ב"סע לאט"), בלגיה של שנות ה–80 (שם רמי פורטיס וברי סחרוף כתבו את "שקיעתה של הזריחה"), מועדוני הגייז ולהיטי הדיסקו של ניו יורק (שבלי ההשראה שלהם לא היתה דנה אינטרנשיונל), המוזיקה של בק ו"רדיוהד" (שעמדה לנגד עיניה של רונה קינן כשהקליטה את "עיניים זרות") והפופ היווני והבולגרי של סוף העשור הקודם, שממנו לקח דודו אהרון את הלחן של "תגידו לה".

עם או בלי כל הנרטיבים האלה, אנחנו שמחים להעמיק בשבעת השירים האלה. ועוד יותר מכך אנחנו שמחים שהכתבה הזאת רואה אור, כי נמאס לנו להתעורר שטופי זיעה קרה באמצע הלילה עם מחשבות מייסרות כמו "רגע, יכול להיות שסשה ארגוב לא בפנים? ואיפה חוה אלברשטיין, יהודה פוליקר, ריטה, שלמה ארצי, אהובה עוזרי, דני סנדרסון, זוהר ארגוב, יהודית רביץ, צביקה פיק, עפרה חזה, שלום חנוך, מתי כספי, אסתר עופרים, אייל גולן, אביב גפן, נעמי שמר, "משינה" או מישהו אחר מהבנאים, שרית חדד, עמיר בניון, יהורם גאון, "צלילי העוד", להקת הנח"ל... סשה ארגוב כבר אמרנו? מה לכל הרוחות חשבנו לעצמנו כשהשארנו אותם בחוץ?

מה השיר הישראלי הכי טוב של שנות ה–60? מה השיר הישראלי הכי חשוב של שנות ה–80? מה השיר הישראלי הכי מייצג של שנות ה–50? מה השיר הישראלי הכי ישראלי של שנות ה–2000?

(בשבועות הקרובים נפרסם סדרת כתבות וסרטונים ובהם שבעה שירים משבעה עשורים - לחצו על הנגנים לצפייה ולהמשך קריאה)

אם דחוף לכם לדעת את התשובות לשאלות האלה, בהנחה מפוקפקת שהן אכן קיימות, אתם מוזמנים לדפדף הלאה ולחפש אותן במקום אחר. לא תמצאו אותן בעמודים הבאים. הדרך הכי טובה להסביר את הבחירה בשבעת השירים שמרכיבים את הכתבה הזאת — שיר אחד מכל עשור בתולדות המדינה (58'–1948, 68'–59', 78'–69', וכן הלאה) — היא אולי לומר מה הם לא. הם לא, או לא בהכרח, השירים הכי טובים של העשור שלהם. והם לאו דווקא שייכים לאמן הבולט ביותר של אותו עשור. והם גם לא בהכרח השירים שמשקפים בצורה המובהקת ביותר את העשור שלהם. 

כשבחרנו את שבעת השירים — בידיעה ברורה שאפשר להרכיב הרבה מאוד רשימות חלופיות, לא פחות טובות — ניסינו להתביית על שירים שבלי להיות "הכי" טובים/חשובים/מייצגים, יישאו כמה שיותר מהתכונות האלה. שירים שגם משקפים בצורה מובהקת ומעניינת את העשור שבו נוצרו, וגם שייכים לאמנים שבלטו באותו עשור, וגם יכולים לטעון למקום ברשימת השירים הטובים של העשור, וגם מעוררים בנו רצון לבדוק עם כותביהם ומבצעיהם מה היו הכוונות, התחושות וההתלבטויות שהניעו אותם בזמן היצירה.

חלק מהשירים שבחרנו נושאים בבירור את כל התכונות המבוקשות שתוארו כאן: גם משקפים את רוח העשור, גם שייכים לאמן בולט מאוד, גם מהטובים ביותר בעשור שלהם. שירים אחרים ניחנים בשתיים מתוך שלוש התכונות, על השלישית אפשר להתווכח. היה לנו חשוב להימנע מבחירות מובנות מאליהן, ובו בזמן השתדלנו להימנע מבחירות לעומתיות, אלטרנטיביות במובהק, באמנים ושירים שאין להם נוכחות ומשקל בפסקול הישראלי הפופולרי.

כך או כך, הבחירה בשירים הספציפיים, חשובה ככל שתהיה, היתה חשובה פחות מהנפח המצטבר של השירים. השתדלנו ששבעת השירים ישרטטו תמונה מייצגת, הגונה ומעניינת של המוזיקה הישראלית כפי שהתפתחה לאורך העשורים; תמונה שיש בה מקום גם לזרמים השליטים בתרבות וההוויה, כפי שהשתקפו במצעדי הפזמונים של תקופתם, וגם לזרמי העומק שרחשו מתחת לפני השטח והתפרצו מאוחר יותר.

כשמאזינים לשבעת השירים לפי סדר כרונולוגי, אפשר להשתעשע בכל מיני נרטיבים. איך השמחה החוגגת את עצמה של "הורה ממטרה" של שושנה דמארי מפנה את מקומה בעשורים והשירים הבאים לתחושות ביקורתיות יותר, ואז משתררת שוב, גם אם בצורה שונה לחלוטין, ב"תגידו לה" של דודו אהרון. אפשר להתחיל עם השיר של העשור השני, "לשכת עבודה" של ג'ו עמר, ולמתוח ממנו ועד ל"תגידו לה" נרטיב של הפיכת הצליל המזרחי מ"אחר", מוקצה, נחות כביכול, לצליל הדומיננטי של המוזיקה הישראלית בימינו. אפשר להדגיש את העובדה שבשירי שלושת העשורים הראשונים יש אזכורים מפורשים של מקומות, מוסדות ואפילו עצמים שכיכבו באותו רגע בהוויה המקומית, לעומת ארבעת השירים המאוחרים שמדברים בשפה כללית יותר וסובייקטיבית. ואפשר גם להדגיש את העובדה שבכל שיר ברשימה, גם אם הוא נתפס כישראלי ביותר שיכול להיות, יש סממנים שלקוחים מתרבויות ומקומות אחרים. מרומניה (משם לקחנו את ההורה), דרך צפון אפריקה ("לשכת עבודה" מושר כמעט כולו במרוקאית), אנגליה של שנות ה–60 ("שרנו ביטלס בקולות", שר אריק איינשטיין ב"סע לאט"), בלגיה של שנות ה–80 (שם רמי פורטיס וברי סחרוף כתבו את "שקיעתה של הזריחה"), מועדוני הגייז ולהיטי הדיסקו של ניו יורק (שבלי ההשראה שלהם לא היתה דנה אינטרנשיונל), המוזיקה של בק ו"רדיוהד" (שעמדה לנגד עיניה של רונה קינן כשהקליטה את "עיניים זרות") והפופ היווני והבולגרי של סוף העשור הקודם, שממנו לקח דודו אהרון את הלחן של "תגידו לה".

עם או בלי כל הנרטיבים האלה, אנחנו שמחים להעמיק בשבעת השירים האלה. ועוד יותר מכך אנחנו שמחים שהכתבה הזאת רואה אור, כי נמאס לנו להתעורר שטופי זיעה קרה באמצע הלילה עם מחשבות מייסרות כמו "רגע, יכול להיות שסשה ארגוב לא בפנים? ואיפה חוה אלברשטיין, יהודה פוליקר, ריטה, שלמה ארצי, אהובה עוזרי, דני סנדרסון, זוהר ארגוב, יהודית רביץ, צביקה פיק, עפרה חזה, שלום חנוך, מתי כספי, אסתר עופרים, אייל גולן, אביב גפן, נעמי שמר, "משינה" או מישהו אחר מהבנאים, שרית חדד, עמיר בניון, יהורם גאון, "צלילי העוד", להקת הנח"ל... סשה ארגוב כבר אמרנו? מה לכל הרוחות חשבנו לעצמנו כשהשארנו אותם בחוץ?

הרשמה לניוזלטר

מחוברים לעולם התרבות, הבידור והפנאי? הירשמו כעת לעדכון היומי

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות