שוליים של זהב: סצינת חיי הלילה של ירושלים קמה לתחייה

ערבי תרבות ליהודים ולערבים, עירייה תומכת ודיג'יים שמתקלטים מהלב העירו בירושלים סצנת חיי לילה ייחודית. "בעיר ימנית־מסורתית, אתה יודע אלטרנטיבה לְמה אתה", אומרים מוביליה, ומסבירים למה דווקא החרדים תרמו לקיומה

דביר הלוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"המפעל", המתחם של חברי הקבוצה "בית ריק". בית לשלל אירועים ופרויקטים מקוריים
"המפעל", המתחם של חברי הקבוצה "בית ריק". בית לשלל אירועים ופרויקטים מקורייםצילום: אמיל סלמן

דברים קורים בירושלים, לא רק עבודות בכניסה לעיר. גרעין חי ופעיל של תרבות, אמנות וחיי לילה תמיד היה כאן, אך בתקופה הנוכחית, עם ההתאוששות מאינתיפאדת הסכינים, צצים בה מקומות חדשים כמו פטריות אחרי הגשם, ולא על חשבון הוותיקים — שכולם נמצאים במגמת התרחבות מואצת.

במידה רבה, ניתן לייחס את הפריחה להשקעה המאסיבית של העירייה בתרבות המקומית, שהולידה כמה שיתופי פעולה עם גורמים שבעבר פעלו בצורה עצמאית בחללים נטושים ברחבי העיר. נציגי השוליים, שעושים כעת יד אחת עם הממסד, הם שחתומים על כמה מוקדי עניין ייחודיים.

צילום: אמיל סלמן

גריז ליהודי ולערבי

הפרויקט השאפתני ביותר בעיר הקיץ הוא ה"סבלט" של קולקטיב "תלתליסטים". התלתליסטים עושים רייבים בעיר כבר למעלה מ–13 שנה, ולאחרונה העלו הילוך למשהו מעט יותר ארוך טווח. לפני כשנה הם השתלטו על חלל עזוב במרכז העיר והפכו אותו למועדון זמני, שפעל במשך כחודש תחת השם "סבלט — פיגוע תרבות זמני". בעקבות ההצלחה חנכו הקיץ את ה"סבלט 2" על חורבותיו של קולנוע "רב חן" שעמד נטוש במשך חמש שנים, באזור התעשייה המפויח של תלפיות. "הרצון שלנו הוא לפתח את העיר", אומר נדב יחיא, אחד משותפי הקולקטיב. "בשנה שעברה לקחנו חלל שהיה נטוש 15 שנה והיה פשוט כתם שחור והפכנו אותו למקום חדש ותוסס במרכז העיר — זה מה שאנחנו רוצים שיקרה גם פה". כדי לעמוד במשימה שהציבו לעצמם, חברי הקולקטיב מנצלים את שבעת האולמות שעומדים לרשותם ב"סבלט 2" להקרנת סרטים, מציגים תערוכות בגלריה, עורכים הופעות ומסיבות, וגם מפעילים מתחם הורים וילדים בשעות היום.

"התכנון הוא לעשות פה משהו שמחבר קהלים וקהילות, משהו שפונה לכולם — גם לערבים, גם ליהודים, גם לדתיים, גם לאשכנזים וגם למזרחיים", מוסיף יחיא. "חשוב לי שיוקרן פה סרט בערבית, שהשלטים יהיו גם בערבית, כי מטר מפה זה בית צפאפא וזה אזור התעשייה. הייתי רוצה שאבא מוסכניק, שעובד במוסך ליד, יביא את הילד שלו לראות פה סרט ויחד הם יחוו משהו. שיבוא מבחינתי עם גריז. זה אולי נאיבי, אבל אם זה יקרה, אז עשינו משהו, שינינו משהו".

צילום: אמיל סלמן

קבוצה נוספת היא "בית ריק". חבריה קיבלו השראה מקבוצות רייבים שפעלו בעבר בחללים נטושים בעיר, כמו "100 מטר לאדמה", "פאקוטק" ו–RAW. "האירועים הראשונים הושפעו מתרבות הרייבים אבל הם לא היו מסיבות, אלא אירועי תרבות. RAW בעצם גילה לנו את האפשרות לעשות את זה", מספר איתמר המרמן, אחד המייסדים של "בית ריק" והמנהל האמנותי של "המפעל", ביתם הקבוע של חברי הקבוצה. "המפעל" שוכן ברחוב המערבים שבלב ירושלים, במבנה שעמד גם הוא מוזנח תקופה ארוכה — עד ש"בית ריק" קיבלו אותו מהעירייה. כיום הוא זוכה לתקציב שנתי מהעירייה וכבר מכיל בר וקפטריה, סטודיו לאמנים וסדנאות, ומהווה בית לשלל אירועים ופרויקטים מקוריים. בין אלה ניתן למנות את "מדינת ירושלים", מגזין תרבות ופוליטיקה אינטרנטי שמדבר בקולה של ירושלים הצעירה יותר. "אני מניח שירושלים פשוט איפשרה לזה לקרות", מוסיף המרמן. "זה לא רק התמיכה של העירייה, זה גם השעמום שגורם לירושלמים לנסות לייצר משהו".

יותר אוונגרד

משועמם יותר או פחות, על דבר אחד יסכים כל ירושלמי: בעיר כמעט ולא פועלות להקות שמנגנות מוזיקה חיה. מרבית העשייה המוזיקלית היא אלקטרונית, ברובה ניסיונית — לא מעט בזכות בית הספר לאמנות "מוסררה", שמאז 2003 מפעיל את המחלקה ללימודי מוזיקה חדשה. אחד המאפיינים הבולטים והיחודיים בקרב הדיג'יים הירושלמיים הוא האקלקטיות, הנטייה לאוונגרד ולגלישה בין הגדרות וז'אנרים, בדגש על חדשנות מוזיקלית — ופחות הרקדת רחבות.

עמית סטארק הוא דיג'יי ומארגן ה"היפנוטיק דיסקוטק", מהליינים הבולטים בעיר שפועל ב"מזקקה", מועדון הופעות שמהווה מוקד למוזיקה ניסיונית. לדבריו, "הרבה דיג'יים מגיעים לירושלים עם סוג מסוים של תקלוט ואז פתאום עוברים איזה שינוי. הם נהיים הרבה יותר סנטימנטליים בתקלוט, הרבה פחות מחויבים לרחבה. מחפשים יותר להביא נרטיב ורגש מאחורי שירים".

מאפייני "התקלוט הירושלמי" לוטשו בעיר בסוף שנות התשעים על ידי יוצרים ירושלמים לשעבר, כמו דיספארה ורוקי בי. "פעם זה היה יותר שוליים קיצוניים, מוזיקה שבורה", מוסיף סטארק. "היום יש יותר יישור קו עם מה שקורה בעולם, מבחינת איזה סמים לוקחים, איזה מוזיקה שומעים ואיך זה נראה".

הוא נותן בתור דוגמה את הליין שלו, שהתחיל בתור ניסיון להביא לבירה מוזיקה יותר עכשווית. "הוא היה הליין הראשון שהביא לירושלים את המוזיקה ששומעים בברקפסט בתל אביב, זאת אומרת להביא את 'אוטרקי', את 'הקטיק'. אחרי שנה הרגשתי שזהו, לא צריך את זה יותר. יש בעיר את מועדון 'הפרגמון', וכל מסיבה וכל בר בעיר מנגנים את המוזיקה הזאת. אז הבנתי שסבבה, אפשר לעבור שלב, אפשר לעבור למשהו אחר".

עמית סטארק
עמית סטארק צילום: רוי סיגל

סטארק: "בתור אנשי שוליים, אנחנו יכולים להסתכל על שקורה במאה שערים ולהבין שגם הם חיים בשוליים, גם הם סוג של תרבות קצה ומקיימים את עצמם בשביל עצמם"

את המשהו האחר הזה, סטארק מתאר כמניפסט של חבורה יוצרת עם תפיסה אמנותית של תאורה וחלל, שמנסה לקיים מסיבות יותר קיצוניות ומגוונות. "במסיבה אחת יכול להיות לך אינדסטריאל ויכול להיות לך דיסקו, זה לא משנה — יותר משנה מי מנגן את זה, ואיך הוא עושה את זה. אתה לא מזמין אנשים שהם שם גדול אלא מביא דיג'ייז שהם מוח משוגע. ואתה יודע שאתה יכול לתת לאנשים חופש מוחלט להתפרע, ולעשות את זה אחרת".

גם גילי לוי (או גילי דה קיד), מי שנחשב לאחד מעמודי התווך של סצינת השוליים בעיר, מכיר בשינויים בסצינה העירונית. "מה שהיה לי קאטינג אדג' לפני שנה־שנתיים, חמש ועשר, זה לא הקאטינג אדג' של היום", הוא אומר, "היום סטארק הוא זה שמביא בשורה, מוזיקה חדשנית ומעניינת שאני לא יודע להגדיר אותה. הוא נמצא באיזו ספירה מסוממת שאמאניסטית כזאת של מוזיקה, מקדיש את הנפש שלו לזה, מתמסר בצורה טוטאלית. ושומעים את זה".

אלטרנטיבה ברורה

אך לסצינה הניסיונית העשירה הזאת יש גם כמה חסרונות. "נכון, פה אין את אור הזרקורים הקטן הזה, והתוצאה היא שאנשים מרשים לעצמם לעשות יותר ולהעז יותר מבחינה אמנותית, אבל יש לזה גם דארקסייד —– זה לא מעודד מקצועיות", אומר לוי. "כשזה סצינה קטנה, שלא תמיד מוכרת כרטיסים להופעות, וכשזה חבר'ה שמופיעים מול החבר'ה שלהם, אז יכולים להיות להם רעיונות מוזיקליים מעולים, אבל הם לא ילטשו אותם עד לרמה שזה יכול לעמוד כדבר שאתה מוכר לקהל".

עופר טיסר
עופר טיסרצילום: רוי סיגל

טיסר: "בירושלים מצאתי מין אי של פליטים כאלה, אנשים שאני עובד איתם ומנגן איתם, שכל אחד מהם תמיד הרגיש קצת מחוץ לאיפה שזה לא יהיה. ככה אפשר להיות 'מחוץ' ביחד"

הבדיחה הנפוצה בעיר היא שאנשים עובדים במקום אחד, מופיעים למחרת במקום אחר, ומגיעים בתור קהל בלילה הבא. ואולי החשיבות נעוצה בהתהוותה של קהילה, קבוצה קטנה של אנשים שותפי גורל שהיצירתיות עבורם היא אלטרנטיבה בלתי נמנעת, דרך חיים.

"בחוויה האישית שלי כאדם, תמיד הרגשתי מחוץ למה שזה לא יהיה שקורה", מנמק את המגמה עופר טיסר, דיג'יי ואמן סאונד ניסיוני שמנהל אמנותית את "המזקקה" יחד עם דפנה כהן. "ירושלים היא עיר ימנית, עיר מסורתית, עיר שכשאתה הולך ברחוב שלה רוב האנשים שאתה רואה ברחוב לא נראים כמוך — אתה יודע אלטרנטיבה למה אתה. בתל אביב, כשאנשים מדברים על הסצינה האלטרנטיבית, אתה שואל אתה עצמך 'אלטרנטיבה למה?' פה אתה קצת יותר יודע איפה אתה עומד, ואז יש יותר תחושה של קהילה ושל שותפות. באיזשהו מקום, כאן מצאתי מין אי של פליטים כאלה, אנשים שאני עובד איתם ומנגן איתם, שכל אחד מהם תמיד הרגיש קצת מחוץ לאיפה שזה לא יהיה. ככה אפשר להיות 'מחוץ' ביחד".

"בתור אנשי שוליים, אנחנו יכולים להסתכל על מה שקורה במאה שערים ולהבין שגם הם חיים בשוליים, גם הם סוג של תרבות קצה ומקיימים את עצמם בשביל עצמם", מוסיף סטארק. "אפשר לא להסתכל על הצדדים הפוליטיים של החברה החרדית בירושלים, אלא להסתכל על האלמנטים הדומים — אנשים בלי כסף שיש להם תרבות שוליים שלא מעניינת אף אחד".

יתרה מזאת, סטארק אף מציע זווית הסתכלות אחרת, אלטרנטיבית בפני עצמה — אולי הקיום החרדי הוא שמאפשר את הקיום של השוליים הירושלמים. "ברמה מסוימת הם מביאים איתם אנטי־ג'נטרפיקציה ועוצרים חלק מהשתלטות אנשי הנדל"ן על העיר. בשכונת מוסררה הם עוצרים את העלייה של ערך הדירות. זה כוח אדיר שעוצר קצת את הקפיטליזם, ואנחנו נהנים מזה. הם קצת כמו חומה שמאפשרת לנו להתקיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ