אריס סאן: הרוק סטאר הים תיכוני הראשון

האיש שהמציא את סגנון ה"גיטרה המזרחית", חיבר בין תרבויות, רענן את פלייליסט הלהקות הצבאיות של תקופתו והשפיע גם על המוזיקה הים תיכונית וגם על סצנת האינדי באותה מידה. בחזרה לדברים שנכתבו לציון 20 שנה למותו

יוחאי וולף, בעל הבלוג "Japan In Dishpan"
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריס סאן בהופעה בשנת 1973
אריס סאן בהופעה בשנת 1973צילום: משה מילנר / לע"מ

פורסם לראשונה ב-25 ביולי 2012

20 שנה מאז הלך לעולמו אריס סאן. גיטריסט גאון, זמר ענק, אישיות מהסרטים, כוכב רוק עם כל הניואנסים הנכונים, ובעיקר- מהפכן גדול, והאיש שחיבר בין אנשים עם טעמים כל כך שונים. נהגי מוניות, גנרלים, בעלי באסטות, היפסטרים תל אביביים, יוצאי להקות שנקינאיות, פליטי הפינגווין, תימנים מהכרם, מחזאים, קולנוענים, גיטריסטים מתחילים, מתקדמים ומתקדמים מאוד, מוזיקאים ששרים ביוונית בלי להבין מילה - כולם רוצים חתיכה מהזהב היווני הזה, שמחיר אונקיה שלו בשוק רק מאמיר עם השנים.

< בחזרה לפרויקט יוון

האיש שבכלל היה גוי יווני (רחמנא ליצלן), הוא למעשה אחד המגדירים הכי מובהקים של התרבות הישראלית. כשמחברים את המוזיקה הנפלאה והכישרון הגדול לסיפור החיים הטראגי - מה לא היה שם: רומנים אסורים, סמים, אלימות נגד נשים, הימורים, חובות, הסתבכויות עם עולם תחתון, חשד בריגול, ואפילו מוות מסתורי - מצטיירת תמונה של אליל מקומי אמיתי.

פלייליסט אריס סאן- כל הלהיטים

סאן חי כמו כוכב ומת (אולי) כמו כוכב, וכאלה היו לנו בארץ מעט, מעט מאוד. אני מאוד אוהב את האיש הזה, ולציון 20 שנה ליום בו הגיטרה שלו השתתקה לנצח, אני רוצה לתת כאן כמה רשמים אוסציאטיביים, לא בהכרח מסודרים, על מי הוא אריס סאן בשבילי.

אריס סאן היה סוג של פרא אציל שבא מן הניכר. הוא הגיע עם הגיטרה הבוזוקית שלו, שהייתה אנטי-תזה מוחלטת לאקורדיון של סשה ארגוב או לשאנסונים הצרפתיים. המוזיקה שלו התירה את הרסן, נתנה אישור לשמוח ולהתפרע, לשתות לשוכרה, לאכול ארוחות שחיתות, ואפילו לקבל אזרחות ישראלית פיקטיבית בעזרת משה דיין.
אריס סאן אמנם נראה כמו באדי הולי פוגש את סטיב ארקל, אבל הבנאדם היה רוק סטאר. הוא לא היה פוליטיקלי קורקט, ובכלל לא היה מ"בחורינו המצוינים", אבל איכשהו דווקא הזר הזה עם המבטא והצורה המשונה שבה הוא הוגה את האות ח', התווה את הדרך להרבה מוזיקאים שלא יצאו מהמפעל של הלהקות הצבאיות, ולא נולדו להורים הנכונים, לכל אלו שרצו לנגן "שכונה" ולא רק לרצות את "הזקפה הלאומית". אריס סאן היה מה שרצית להיות ולא יכולת. סאן הצהיר כי הוא רואה את עצמו כישראלי, כיהודי, כציוני לכל דבר, וההתחככות שלו בצמרת השלטון בימי מלחמת ששת הימים היא מדהימה; אבל דווקא בגלל הזרות שלו, אנשים התחברו אליו כל כך, הפכו אותו להיות אבן דרך של התרבות הישראלית. 

סרטו של דני דותן "תעלומת אריס סאן"

עם כל הכבוד לרוק-סטאריות, אריס סאן היה, כמו שעליזה עזיקרי, המאהבת שלו שילדה לו בת מחוץ לנישואין, אומרת בסרט התיעוד המופלא של דני דותן אודותיו: "מניאק, מניאק - ומוזיקאנט". סאן היה ועודנו אחד המוזיקאים הכי איכותיים שהיו בארץ. קודם כל זו הגיטרה. אלוהים ישמור, איזו גיטרה. ההברקה הגדולה שלו - לנגן גיטרה חשמלית כמו בוזוקי - היא הבסיס לכל המוזיקה שלו. איזה סאונד, איזה טאץ'. סאן למעשה המציא ז'אנר שלם של נגינה בגיטרה, הגיטרה המזרחית, לטוב (כי זה נשמע מדהים), ולרע (כי זה כבר טחון ברמה נוראית, שמענו את הסגנון הזה כבר באלפי שירים מזרחיים). ואכן, סאן תרם כמה הקלטות של גיטרה שהן אבן דרך בתולדות הגיטרה הציונית, כמו בקטעים כמו "בום פם" הבלתי נשכח, הביצוע החי של "פאפלומה", ואולי שיא השיאים הוא הסולו האגדי שלו ב"דאם דאם", שהלסת שלי עד היום מתרסקת לרצפה כשאני שומע אותו. בנוסף ליכולות שלו עצמו, הנגנים שמסביבו נשמעים גם הם אדירים, וצליל המונו של ההקלטות הישנות פשוט מושלם.

המיתרים היחידים שהתחרו במיתרי הגיטרה שלו היו מיתרי קולו.  הוא שלט בארבע שפות: יוונית, עברית, ספרדית ואנגלית, ובכולן הוא שר מעולה. אני פשוט מאוהב בהגייה הרכה והעדינה שלו את השפה העברית. תקשיבו באיזו עדינות ואלגנטיות הוא מתחיל את הטקסט של "סיגל", באיזו רכות של משי הוא מגלגל את המילים של "צלילי הליל", איזה כבוד הוא רוחש לשפה שאינה שפת אמו. והח' הזו, אי אפשר לעמוד בפניה.

אריס סאן בהופעה בערב יום העצמאות בתל אביב, 1965
אריס סאן בהופעה בערב יום העצמאות בתל אביב, 1965צילום: משה פרידן / לע"מ

כל אלו מדגימים מה עשה את סאן למוזיקאי גדול, אבל אין בהם די כדי להסביר למה הוא מוזיקאי חשוב. בשביל זה צריך להבין שהוא היה למעשה לא רק מראשוני המוזיקאים המזרחיים, אלא ממש מראשוני מוזיקאי האינדי בארץ. הסיבה שהמוזיקה היוונית תפסה כל כך בארץ הייתה בעיקר כי זו מוזיקה חמה ושמחה, שונה מאוד מהמוזיקה האשכנזית המנוכרת והמאופקת של התקופה, ושזו מוזיקה שבני עדות המזרח, שלמעשה נושלו מהתרבות הערבית עליה גדלו ולא יכלו לשמוע שירים בערבית, יכלו לשמוע ולנגן בלגיטימציה מלאה. כשסאן שילב ב"בום פם" ציטוט מתוך "אינתא עומרי" של אום כולתום - זו לא פחות מרעידת אדמה תרבותית, וזה בדיוק הפוליטיקלי אינקורקט שקסם לכל כך הרבה אנשים. סאן למעשה התחיל את מה שיהפוך מאוחר יותר ל"מוזיקת קסטות", ויתפוס תאוצה עם זהר ארגוב והמוזיקה המזרחית, עם כל מה שטוב ורע בה. 

את מהפכת הגיטרה של סאן פיתחו אחר כך בן מוש בצלילי הכרם ויהודה קיסר בצלילי העוד, שתי להקות מפתח בזמר המזרחי שלא בטוח שהיו קמות לולא סאן, לדרגת אמנות. ומשם זה ממשיך עד היום, עם ממשיכי דרך חדשים ומפתיעים כמו אורי כנרות-בראור ועוזי רמירז-פיינרמן, שלא לחינם קראו ללהקתם בום-פאם. ובכלל, קשה לדמיין מוזיקה יוונית, בלקנית, צוענית וכל הנגזרות האלו בלי התרומה הראשונית של סאן והגיטרה שלו. בלעדיו אולי לא הייתם שומעים על מארש דונדורמה ועל בלקן ביט בוקס ועל מאלוקס של אייל תלמודי. שלא לדבר על בום פם עצמה.

וזה בדיוק סוד הקסם של סאן, היכולת שלו להיות קומוניקטיבי לכל כך הרבה אנשים. סיפור החיים שלו היה די עצוב בסופו של דבר והסתיים בצורה מאוד טרגית. אבל כמו בכל אגדת רוק אמיתית - ושלא תטעו, אריס סאן אולי ניגן מוזיקה שהיום נתפסת "מזרחית" אבל הוא היה רוקר (ומעניין לציין שפעם לא הייתה הפרדה כזו בין "רוק" ל"מזרחי") - מה שנשאר זו המוזיקה, שהיא עשירה ומלאת חיים וכובשת גם היום, ובלי להבין אף מילה ביוונית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ