ראה את האור, ואת המוזיקה: סטיבי וונדר חוגג 70

הוא ראה בעצמו שליח המתבונן בעיוורונו על הטוב והרע שבעולם — ואז מתרגם אותם לשירים עם גרוב עילאי, ומורכבות מתפזמת שאף פעם לא נמאסת. בתקופה שבה כל כך הרבה מוזיקאים נפלאים מתים, תענוג מיוחד לפרוק את כל האהבה לסטיבי וונדר בנסיבות משמחות, ולאחל לו Happy Birthday עם הגיעו ל–70, בלחן שלו כמובן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סטיבי וונדר. עילוי עלי מקלדת
סטיבי וונדר. עילוי עלי מקלדתצילום: REUTERS
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

האי הבודד היה אחת המטאפורות השמישות ביותר לתיאור שלב ההסגר של תקופת הקורונה. לחובבי מוזיקה, ובעיקר לחובבי כתיבה על המוזיקה, זה אולי הזכיר את הספר Stranded (כותרת משנה: Rock and Roll for a Desert Island), שיצא בסוף שנות השבעים ואיגד מאמרים של כעשרים מבקרי מוזיקה אמריקאים מובילים, שהתבקשו לכתוב על האלבום האחד שהיו לוקחים איתם לאי בודד. התשובות היו צפויות יחסית: "הרולינג סטונס", ברוס ספרינגסטין, "ולווט אנדרגראונד", "הקינקס", ניל יאנג. גם "הרונטס", לינדה רונדסטט, ג'קסון בראון, "ראמונס", "ניו יורק דולס", להקת הדו־וופ 5 Royals וזמר הגוספל תומס דורסי נכנסו לרשימה. שני מאמרים זכורים במיוחד מהקובץ הזה: רשימתו האקסטטית־רליגיוזית של לסטר בנגס, התגלמות מבקר המוזיקה ככוכב רוק, שכתב על אלבום Astral Weeks של ואן מוריסון; ורשימתו של דייב מארש על Onan's Greatest hits, אוסף פיקטיבי של שירים על אוננות, "פעילות מועדפת באי בודד" כלשונו של מארש.

Visions, משיריו היפים ביותר של וונדר

בעידן הסטרימינג קצת מגוחך לחשוב על אלבום אחד לאי בודד, אבל נזרום, פחות או יותר. איזה אלבום הייתי לוקח אתי לאי בודד? מאחר שהמשימה הבלתי אפשרית לא הוטלה עליי באופן רשמי אני לא מרגיש צורך להתחייב, אבל יש סיכוי טוב שעם אקדח לרקה הייתי מתביית על רצף האלבומים הספקטקולרי שסטיבי וונדר הוציא בין תחילת שנות השבעים לאמצע העשור ההוא, או ליתר דיוק בין 1972 ל–1976. שלושה מתוך ארבעת האלבומים שוונדר הקליט בתקופה הזאת — Talking Book מ–1972, Innervisions מ–1973 ו־Songs in the Key of Life מ–1976 (הרביעי, Fulfillingness' First Finale מ–1974, הוא אלבום פחות מזהיר) — נמנים עם האלבומים האהובים עליי ביותר, וגם עם האלבומים הטובים ביותר בתולדות הפופ לדעתי.

אבל זה לא רק זה. ברשימת האלבומים האהובים ביותר, וברשימה הלא חופפת של האלבומים הטובים ביותר, יש עוד לא מעט מוזיקאים גדולים ואהובים עד בלי די. מדוע וונדר ולא הם? אולי בגלל שאם צריך לבחור מתוך כל המוזיקה המופלאה שנעשתה בעולם תקליט אחד של אמן אחד, הדבר המתבקש לעשות הוא לבחור בתקליט ובאמן שמשקפים בצורה סמלית את כל המוזיקה המופלאה שנעשתה בעולם. אני יודע שבן תרבות אמור לחשוב שהמוזיקאי האחד שמגלם את הישות המופשטת והנשגבת של המוזיקה הוא באך, אבל בשבילי האדם שמייצג בצורה המקיפה והמרגשת ביותר את האידיאל של המוזיקה ככוח חיובי בעולם — מוזיקה כאור, כשמחה, כהתגלמות הטוב והיפה — הוא סטיבי וונדר, שיחגוג מחר (רביעי) את יום הולדתו ה–70.

אני יודע שבן תרבות אמור לחשוב שהמוזיקאי האחד שמגלם את הישות המופשטת והנשגבת של המוזיקה הוא באך, אבל בשבילי האדם שמייצג בצורה המקיפה והמרגשת ביותר את האידיאל של המוזיקה ככוח חיובי בעולם — מוזיקה כאור, כשמחה, כהתגלמות הטוב והיפה — הוא סטיבי וונדר

סטיבי וונדר החודש, במסגרת מופע התרמה למען המאבק בקורונה. מפיץ אהבה בכמויותצילום: GLOBAL CITIZEN/רויטרס

ראה את האור

זה לא מקרי כמובן שהמוזיקאי שמסמל את המוזיקה כאור הוא אדם שלא ראה אור מימיו. כשוונדר שר את המלה "See", היא נטענה במשמעות מועצמת. "People hand in hand / Have I lived to see the milk and honey land", הוא שר בפתיחה של Visions, אחד משיריו היפים ביותר. הראייה כגאולה, כפעולה שמסמלת עולם חלופי, יפה וצודק יותר. בשיא כוחו כאמן, בשנות השבעים, וונדר ראה בעצמו שליח, שלמרות ו/או בגלל עיוורונו יכול לראות גם את הרוע שקיים בעולם (הוא הרבה לכתוב על הגזענות באמריקה ועל ההזנחה של הקהילה האפרו־אמריקאית) וגם את הטוב — את האהבה, החזקה מהרוע. כשוונדר התייחס לכך מחוץ לשירים, זה נשמע לפעמים מגלומני ומגוחך. "אני מאמין שסטיבי וונדר הוא האמצעי ההכרחי שבו משתמש סטיבלנד מוריס (זה שמו המקורי של וונדר) על מנת להגשים את משימתו להפיץ מנטליות של אהבה (Love Mentalism)", הוא כתב בחוברת האלבום Songs in the Key of Life. אבל בשירים, ובעיקר במוזיקה, ואולי יותר מכל בפעולת השירה עצמה, הוא באמת הפיץ את האהבה הזאת. בכמויות.

Superstition. ביטוי לגרוב העילאי והבלתי ניתן לקטלוג
You Are The Sunshine of my Life, הראשון באלבום-Talking Book. העפיל עמו למישור חדש

העיוורון היה משוכה גבוהה אחת שוונדר הצליח להתעלות מעליה. משוכה גבוהה נוספת היתה עובדת היותו ילד פלא. הכישרון העצום של וונדר התגלה על ידי אנשי חברת התקליטים מוטאון כשהיה בן 11, ומגיל 12 הוא הקליט והופיע בקצב מסחרר. עד גיל 20 הוא הוציא יותר מעשרה אלבומים. ילדי פלא מוזיקליים נוטים להישחק, לאבד את הייחוד שלהם ולהתפוגג מהבמות כשהם מתבגרים. וונדר הוא אחד משני המוזיקאים האמריקאים היחידים שהגיחו מהשלב העוברי של ילד הפלא כאמנים בוגרים פנומנליים, והיחיד שהילדות באור הזרקורים לא הותירה בו צלקות נפשיות קשות (המוזיקאי השני הוא כמובן מייקל ג'קסון).

האישיות המוזיקלית היחידה במינה של וונדר התגבשה והתנסחה בתהליך הדרגתי שהתחיל בתקופת הנערות המוקדמת (הוא נעשה שותף לכתיבת השירים שלו כבר בגיל 15) והעמיק כשהוא התקרב לגיל 20 וחצה אותו. האבולוציה זאת הובילה בתחילת שנות השבעים לאותו שלב מוזהב שנפתח עם האלבום Talking Book והסתיים עם Songs in the Key of Life. יש כאלה שמשייכים גם את Music of my Mind, האלבום שקדם ל־Talking Book, לפאזה העילאית הזאת. אני לא שומע את זה כך. שבעה חודשים בסך הכל הפרידו בין Music of my Mind (מארס 1972) ל־Talking Book (אוקטובר 1972), אבל בעיני נעשתה בין שני האלבומים האלה קפיצה קוונטית.

אי אפשר לשייך את וונדר לפאנק — כפי שאי אפשר לשייך אותו לשום זרם אחר: הוא רחב ורבגוני מכדי להיות מקוטלג — אבל זה לא מנע ממנו להיות התגלמות הפאנקיות עלי אדמות. ולפאנקיות שלו היה חותם ייחודי, תאוצה שונה מזו של הפאנקיות הרווחת

וונדר בצעירותו. מהיחידים שהגיחו משלב ילד הפלא כאמנים בוגרים פנומנלייםצילום: JIM WELLS / ASSOCIATED PRESS

וונדר של עד אמצע 1972 היה גאון צעיר שהביטוי האמנותי שלו היה כבר אישי ומשוכלל אבל הוא עדיין חיפש את קולו, את השפה המוזיקלית השלמה שלו. הוא נשא את עיניו אל מרווין גיי, שהוציא ב–1971 את יצירת המופת שלו What's Going On, ואפשר לשמוע שהוא הושפע עמוקות גם מסליי סטון. במוזיקה של וונדר מ־Talking Book ואילך, לעומת זאת, אי אפשר לשמוע עקבות של מוזיקאים אחרים. כל ההשפעות התפוגגו בבת אחת. כבר לא היה בהן צורך. וונדר הגיע ליעד. תהליך הניסוח של השפה שלו הושלם. עכשיו אפשר היה להתחיל לכתוב את הספר. השיר הראשון ב־Talking Book הוא You Are The Sunshine of my Life. הוא נפתח בשירה של שני זמרי ליווי, גבר ואשה. כל אחד מהם שר שתי שורות, בקולות רכים וקרובים לקרקע. ואז וונדר מגיח עם הקול החד והמעופף שלו והמלים הראשונות שהוא שר הן "I feel like this is the beginning". אני חושב שהוא ידע שהוא העפיל ברגע הזה למישור חדש, גבוה מהקודם.

עולם משלו

לשפה המוזיקלית המרהיבה של וונדר בתור הזהב שלו, שכמובן הוסיפה והתפתחה לאורך ארבעת האלבומים שהוקלטו במהלכה, היו כמה נדבכים עיקריים. הראשון היה הסאונד. וונדר הרבה להשתמש בסוגים שונים של מקלדות גם באלבומיו הקודמים, אבל ב־Talking book הוא יצר לראשונה עולם צליל שלם באמצעות המקלדות האלה. כמעט שלא היה צורך בכלים אחרים. באמצע האלבום יש רצף של שני שירים שממחיש את המהלך הזה בצורה מעוררת השתאות. ב־You've Got It Bad Girl וונדר יוצר סאונד חם, חמאתי ומבעבע באמצעות פנדר רודס, סינתיסייזר וסינתי־בס, ומיד אחר כך, ב־Superstition, הוא חותך לצליל הרבה יותר חד וקשה ויוצר סימפוניית קצב קטנה באמצעות המקלדת שנקראת קלווינט (צריך לציין שוונדר צלל אל עומק המקלדות בעזרת המפיקים אשפי הקלידים רוברט מרגולף ומלקולם ססיל).

מימין: Talking Book מ–1972, Innervisions מ–1973 ו־Songs in the Key of Life מ–1976. שלושה אלבומיו של וונדר, לקחת לאי בודד

הקצב האטומי של Superstition משקף את הנדבך השני בשפה של וונדר — הגרוב העילאי. גם מהבחינה הזאת סגולה שהיתה אצלו מאז ומתמיד הגיעה ב־Talking Book ובאלבומים הבאים למימוש המושלם שלה. בסוף שנות השישים ובתחילת השבעים בוכנת הקצב של הפאנק השחור נעשתה יותר ויותר קטלנית. הבשורה של ג'יימס בראון התפשטה לכל עבר. וונדר לא יכול היה להישאר מאחור מהבחינה הזאת. והוא לא נשאר. אי אפשר לשייך אותו לפאנק — כפי שאי אפשר לשייך אותו לשום זרם אחר: הוא רחב ורבגוני מכדי להיות מקוטלג — אבל זה לא מנע ממנו להיות התגלמות הפאנקיות עלי אדמות. ולפאנקיות שלו היה חותם ייחודי, תאוצה שונה מזו של הפאנקיות הרווחת.

הנדבך השלישי בתיבת האוצר של וונדר הוא שירי המלודיה וההרמוניה, וגם הוא הגיע למיצוי בתור הזהב. וונדר עשה סינתזה של כמה ניבים מוזיקליים אפרו־אמריקאיים נפרדים — בעיקר סול, ג'ז וגוספל — ויצר שפה הרמונית ייחודית ומזוהה מאוד, שהיה בה מיזוג נפלא של מורכבות וישירות. השירים שלו מתפזמים בקלות, וזה לא מקרה שהיו לו כל כך הרבה להיטים גדולים בשנות השבעים, אבל הם אף פעם לא פשוטים, והזרימה המורכבת והמתפתחת שלהם היא אחת הסיבות לכך שהם אף פעם לא נמאסים.

אגם הבלדה המוזהב של Knocks me of my feet הוא חיזיון יפהפה כשלעצמו, אך יפה עוד יותר כשהוא מתגלה מיד עם הנחיתה ממגלשת הקצב המטמטם של I wish. ארגון אלבומי תור הזהב כרצפים של התכוונויות מנוגדות־משלימות הוא אחד הדברים שמחוללים את האפקט המרומם שלהם

דבר נוסף שלא נמאס אף פעם, ולמעשה תמיד נוחת על האוזן כמו הפתעה, הוא המעברים הניגודיים (או ניגודיים לכאורה) בין שירי הקצב לשירי המלודיה בתוך הרצף של אלבומי תור הזהב. הגרוב של Living For The City הוא אדיר כשלעצמו, אבל הוא אדיר עוד יותר כשהוא נשמע ומורגש מיד אחרי ההרהור העמוק והמעודן של Visions. ולהיפך: אגם הבלדה המוזהב של Knocks me of my feet הוא חיזיון יפהפה כשלעצמו, אבל הוא יפה עוד יותר כשהוא מתגלה מיד עם הנחיתה ממגלשת הקצב המטמטם של I wish. הארגון של אלבומי תור הזהב כרצפים של ההתכוונויות המנוגדות־משלימות האלה הוא אחד הדברים שמחוללים את האפקט המרומם של התקליטים האלה.

סטיבי שר Happy Birthday. עד 120!

ועוד הנגדה־השלמה שאופיינית לוונדר אולי יותר מאשר לכל אמן אחר — השמחה מול/עם העצב. הפינג־פונג, היין ויאנג, של המצב האנושי. אחת המלים שחוזרות שוב ושוב בשירי תור הזהב של וונדר היא "Joy", והוא יודע להנכיח אותה בגוף ובנפש. "You can feel it all over", כמו שהוא שר ב־Sir Duke. מלה נוספת שמככבת בשיריו — והופכת לא אחת למציאות לחה — היא "Tears". וונדר אוהב להניח את שתי המלים האלה זו לצד זו, או זו בתוך זו. "Joy Inside My Tears", כשמו של אחד השירים הנפלאים ב־Songs in the Key of Life. אבל לא תמיד יש הרמוניה מפוכחת בין שני המצבים הרגשיים. לפעמים יש מאבק. בתחילת השיר Love's in Need of Love Today, גם הוא מאותו אלבום, וונדר שר "Could change your joy and laughter to tears and pain". זה לא מה שהוא שר, זה איך שהוא שר את זה. הקשיבו לצורה שבה הוא גורם למלה "Laughter" להמריא, כאילו הוא מנסה למלט את השמחה מציפורני העצב. בתקופה שבה כל כך הרבה מוזיקאים נפלאים מתים, זה תענוג מיוחד לפרוק את כל האהבה לוונדר בנסיבות משמחות ולאחל לו, בלחן שלו כמובן, Happy Birthday.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ