נעם בן זאב
נעם בן זאב

בהאזנה לערב שלם מיצירות אריק שפירא יש ברכה גדולה, כי בערב כזה יש זמן: זמן להאזין למוזיקה באמת, זמן להכיר ולהפנים סגנון, זמן לשמוע ולהשוות. לא אצל כל המלחינים העכשוויים זה כך: בדרך כלל די ביצירה אחת של מלחין כדי להקיף בהאזנה ובהבנה את כולה, לחוש באינטואיציה את סגנונה, ולהמשיך הלאה לברהמס או ברטוק או בולז. אצל שפירא לא; כי המוזיקה שלו דחוסה, כי הרבה מיצירותיו קצרות ונעלמות כמעט לפני שמספיקים לקלוט אותן, ובעיקר כי סגנונו מכחיד במפגיע כל סיכוי להזדהות רגשית מיידית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ