האמת, אני בת של אלילה

פסנתרנים בפסטיבל סרטי אפוס: תעודה חושפנית על דמותה של מרתה ארגריץ' שיצרה 
בתה סטפאני, כוללת שלושה אבות, חטיפת תינוקת והשתובבות עם לואי דה־פינס. 
עוד מומלץ: "לעשות או למות" על הפסנתרן לאנג לאנג, האיש והתופעה

חגי חיטרון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
חגי חיטרון

הסרט "אמי, '", מעשה ידי סטפאני ארגריץ' בלגויביץ' - הצעירה בשלוש בנותיה של הפסנתרנית - עשוי בשכל וברגש. הרגש משפחתי טבעי, מובן כביכול מאליו; השכל משתקף בעריכה: סדר מחושב שמוביל אל שיא וסלקטיביות נחרצת. הסלקטיביות משתקפת בחומרים שלא נכללו בסרט.

מה לא נכלל? שרשרת מייגעת צפויה של דברי תהילה לאמנית, הנמנית עם החמישייה הראשונה בפסנתרנות סוף המאה ה–20 ובפסנתרנות ימינו. הסרט כולל אמנם מדגמים נדיבים, משכרי אוזן, מביצועיה של ארגריץ' - לרבות תחילת הקונצ'רטו במי־מינור של שופן (עם הנושא השאול מ"פרח הלילך" של נורית הירש, שאיכשהו חובר עוד לפני שהירש נולדה), אבל סטפאני ארגריץ' - אף שהיא תופסת את עצמה כ"בת של אלילה" ומעירה כי לאמא שלה יש קשר ל"מהות שחורגת מהשגתם של בני תמותה רגילים" - מניחה שאמנות הקלידים האגדית של מרתה ארגריץ' אינה ראש ענייננו הפעם; אישיותה של ארגריץ' היא העיקר, כאמנית מופיעה וכאם, כפי שהיא ניבטת אל בנותיה. את מצעד התהילות משאירה סטפאני להזדמנויות אחרות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ