תחרות ארתור רובינשטיין: קוריאה נגד קוריאה

האזנה לקוריאנים ג'י־יונג קים, ג'ה־ואון חה והיונג־מין סה מספקת חוויה שונה: אמנות של בריאת עולם צלילים ענק, מרהיב, מגוון

חגי חיטרון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
חגי חיטרון

לאחר היום הראשון של תחרות רובינשטיין, בשבוע שעבר, כתבתי: "האם פסנתרנות שמפיקה מהכלי את הפוטנציאל שלו במידה שופעת מבטיחה חוויה אמנותית? התברר שלא".

עכשיו, לאחר היום החמישי לתחרות, לא הייתי כותב משפט כזה כך, בלי הסתייגויות. לאחר חמישה ימים של היחשפות לאשפי אצבעות, תמורה מסוימת ביחס לטכניקה מוכרחה להתחולל; ביצועים ששמענו שלשום, למשל, חידדו את ההבנה שפסנתרנות גדולה היא חוויה עצומה - בוודאי כאשר היא רתומה ליצירות הנכונות. אצל ליסט, למשל, או ב"לה ואלס" של ראוול, משתכנעים שאשדות צלילים - וההישג הטכני שמאפשר להנביע אשדות כאלה - הם תופעות שגורמות גם התפעלות וגם הנאה וגם רצון לשמוע עוד ועוד. זו חוויה שונה: לא אלגנטיות מוצרטית שעושה המון ממעט, לא מהלכים בטהובניים מפתיעים מתוחכמים, לא שירתיות נוסח שוברט, אלא אמנות של בריאת עולם צלילים ענק, מרהיב, מגוון.

תגובות