פראנס בריכן שיגר חלילית

 מה היתה החלילית מ–1750 עד 1960? כלי־נגינה שולי, בעיקר לילדים. כיום החלילית היא כלי מכובד עם רפרטואר גדול ועם אמנים נערצים. שיחה עם המוזיקולוג אלון שב על מחולל המהפכה, החליליתן פראנס בריכן, שמת החודש

חגי חיטרון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חגי חיטרון

פראנס בריכן (או פרנציסקוס יוזף בריכן, Brueggen), המוזיקאי שחולל שינוי מכריע במעמדה של החלילית, מת ב–13 באוגוסט, בגיל 79 (הוא השאיר אשה, היסטוריונית האמנות מכטלט ישראלס, ושתי בנות). מורשתו היא תרבות שלמה של נגינה בחליליות שמטופחת בידי תלמידיו וממשיכיו, כמו גם יבול הקלטות גדול.

מאמצע המאה ה–18 ועד המאה ה–20 החלילית למעשה נזנחה ונעלמה, אומר המוזיקולוג הישראלי ד"ר אלון שב, מרצה בחוג למוזיקה באוניברסיטת חיפה ונגן חליליות בעצמו. לדבריו, אין זה מדויק לקשור את תחייתה רק בפריחת המוזיקה הבארוקית בסגנון אותנטי (כיום אומרים, "סגנון מיודע היסטורית"), שהחלה באמצע המאה ה–20. "התחייה של החלילית היתה עוד קודם לכן, בגרמניה, ככלי מתודי לילדים, וזה גם היה האסון שלה בתחילה. כשביצועי המוזיקה הבארוקית והרנסנסית בשנות ה–50 וה–60 של המאה שעברה צברו תאוצה, הם היו צריכים להוכיח שמדובר ביותר מאשר כלי של ילדים. כי ככזה, המלחינים שכתבו לו במאה ה–20 חיברו דברים פשוטים, ניאו־קלאסיים, לא אידיומטיים לכלי. 'סוויטה אלפינית' לחליליות של בריטן, לדוגמה, היא פשטנית ומאוד 'לא בריטנית'. הופעתו של בריכן הפכה את הכלי לאטרקטיבי גם מבחינת מודרניסטים כמו בריו, אנדריסן, ומשם הכלי תפס חזק אצל מלחינים צעירים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ