נעם בן זאב

הסיפור של השנייה של מהלר הוא הפרק החמישי שלה, בו מצטרפת לתזמורת הגדולה מקהלת ענק ושתי זמרות סולניות; שהטקסט בפיהן מתחיל במלים ״כי לתחייה, כן, לתחייה תקום״. זה הפרק שעל שמו נקראת היצירה, וקשה למצוא מלה אחרת לתארו מ״כביר״. בפעם האלף התדהמה לשמעו רק מתגברת; ונדמה שסגנון הניצוח של זובין מהטה, שמחפש רק את הדיוק והאיזון בתזמור ולא נראה שההבעה הרגשית גוזלת ממנו אנרגיה - נראה שהסגנון הזה מאוד מתאים למוזיקה. כי הדיוק והאיזון הם שם המשחק כאן: כל כך הרבה גוונים וצללים ואורות משתברים בפרק הזה, כאילו גוף ענק, חסר צורה מוגדרת, מואר בכל פעם מזווית אחרת. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ