הסונטה בשניים של דוד גריילסאמר

תהום גיאוגרפית והיסטורית רובצת בין דומניקו סקרלטי וג'ון קייג', אבל בדיסק החדש של הפסנתרן והמנצח הישראלי דוד גריילסאמר מתברר עד כמה הם בעצם קרובים זה לזה

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נעם בן זאב

״סונטה״, יודע כל תלמיד מוזיקה, היא ז׳אנר כלי: ״סונארה״ באיטלקית (או ״סונה״ בצרפתית ו״סאונד״ באנגלית), משמעו להשמיע צליל, לנגן בכלי; זאת בניגוד לז׳אנר ״קנטטה״ שבאה מ״קנטארה״, שמשמעו ״לשיר״ ולכן היא ז׳אנר קולי. אבל זה לא ממש אומר הרבה: נכון, שכששומעים את המלה ״סונטה״ יודעים שנשמע כלי נגינה, ולא שירה; אבל הידיעה הזאת היא כמו צילום מרחוק, ״לונג שוט״. כשהמצלמה מתקרבת מבינים ש״סונטה״ יכולה להיות כל דבר - אפילו שני דברים כה רחוקים כמו סונטות מאת דומניקו סקרלטי לצ׳מבלו מהמאה ה-18 וסונטות מאת ג׳ון קייג׳ מהמאה ה-20 ל״פסנתר ממותקן״, כזה שברגים ופיסות בד ועץ ופלסטיק וגומי נתחבו בין מיתריו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ