האלבום החדש של אריאל לזרוס הוא אוטוביוגרפיה של צלילים

אלבומו היפה של אריאל לזרוס ממזג בין שורשיו המוזיקליים של המלחין — המסורת הגיברלטרית־יהודית־ספרדית וזו הגרמנית — בטבעיות גמורה ובביצוע מהוקצע

נעם בן-זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נעם בן-זאב

לחיצה על ״פליי״ בנגן הדיסקים, ואחרי שבריר שנייה של שקט שמונה צלילים ממלאים את האוזן — שמונה צלילים בזה אחר זה, צלילי גיטרה, שנגמרים בצליל ״מי״ שמבקש המשך; דממה של ציפייה — וההמשך מגיע, אבל לא סוגר את השאלה שהותירו הצלילים הפותחים אלא דווקא מרווח עוד יותר את המרחב, באקורד בלתי פתור, כפתיחת חלון אל הנוף. עוד אקורד — וצליל יפהפה של קלרינט מוקרן אל תוך המרקם ההרמוני. התחושה היא של השתהות, שהזמן הוא משאב בלתי מתכלה; והיצירה הקצרה הזאת, ״ערבה״ שמה, פחות מארבע דקות אורכה, נדמית ארוכה הרבה יותר — ועם זאת חולפת במהירות, כולה דו־שיח חופשי בין הגיטרה לקלרינט, שיחה שנשענת מדי פעם, כזיכרון, על המשפט הפותח, השואל.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ