ז'אן-אפלם באווזה הופך את הסונטות לפסנתר של בטהובן לחוויה רגשית עוצמתית

ז'אן־אפלם באווזה משלב בין המאוזן לאינטנסיבי ומקנה לסונטות המאוחרות לפסנתר של בטהובן עוצמה כמעט מפתיעה

אמיר מנדל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמיר מנדל

את הכרך השלישי, והאחרון, מתוך אלבום כל הסונטות של בטהובן לפסנתר שמעתי בשלמותו, ברצף. מרגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק. הרצף נקטע רק כדי לחזור מדי פעם על פרק שמשך תשומת לב מיוחדת בתוך השטף המחשמל. נגינתו של ז'אן־אפלם באווזה העלתה שוב ושוב דימוי של חתול. הצעדים רכים – באווזה שומר תמיד על צליל יפה, גם בקטעים הסוערים, והפסנתר בידיו לא דופק ולא מצלצל; הגב מתקמר בחן – הוא מעצב קווים ארוכים, אלגנטיים וברורים; ואז, זינוק מהיר על הטרף – פתאום, בלי לדעת מאין ואיך ומדוע, אני נשאב אל המוזיקה, מוצף בעוצמות רגשיות, שבנגינה צלולה ומדויקת כל כך הן כמעט מפתיעות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ