היצירה הקלאסית שתגרום לך לצרוח בלוויה של עצמך

חוץ מהחוויה המוזיקלית, "הסימפוניה הפנטסטית" של ברליוז היא גם סוג של אופרת סבון. ההקלטה של המנצח דניאל הרדינג מוסיפה פרשנות מעניינת לשלל הביצועים של היצירה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמיר מנדל

בין ינואר לאפריל 1830 כתב הקטור ברליוז, מלחין פריזאי בן 26, סימפוניה נועזת וחדשנית בחמישה פרקים, "הסימפוניה הפנטסטית". היצירה לוקחת את החופש הצורני, שבטהובן הציע, צעד קדימה; מציגה מצלולים פראיים, אנרגיה אפלה ודמיון סוחף, בניחוח פסיכדלי, בעיקר בפרקים האחרונים.

לא בטוח אם כל אלה היו מעוררים את התגובות הסוערות – נלהבות וגם עוינות – ומקנים לסימפוניה את מקומה הייחודי ברפרטואר כיום, בלי סיפור הרקע והנרטיב שהוצמדו אליה. ברליוז כתב את היצירה, כך מסופר, בעקבות התאהבות אובססיבית בשחקנית הארייט סמיתסון. היא ניפנפה אותו (לימים התחתנו, והנישואין היו אסון) - והמלחין שקע בשברון לב זועם שנתן השראה לסימפוניה הסוערת. הוא גם רצה לספר על אהבתו הנכזבת באופן מפורש, ולכן הצמיד אל הסימפוניה נרטיב, "תוכנית", ובה תוכן סיפורי מדויק לכל פרק. מאז יודע כל מאזין שהמוטיב החוזר בכל הפרקים – ה"אידיאה פיקס" המפורסם – הוא נושא מוזיקלי שמייצג את דמותה של האהובה; שבפרק השני היא מבליחה לרגע בין הרוקדים בנשף, אבל הוא אינו יכול לגשת אליה, ובפרק הרביעי הוא הוזה, בהשפעת אופיום, שהרג אותה וכעת הוא בדרכו לגרדום. ליאונרד ברנשטיין סיכם את המוטיב הפסיכדלי ביצירה: "אתה לוקח טריפ, וסופך שאתה צורח בלוויה של עצמך".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ